מעמד שווה בארצי
“זה אחד הקטעים מהמכתבים של חנה שמתחבר גם למצב שלנו עכשיו במדינה", אומרת רקפת סנש שקילר. “חנה בשנה הזו היא בחורה צעירה, שהיה לה את כל מה שיכלה לבקש בהונגריה, והיא בחרה לעלות הנה, והייתה מוכנה להקריב הכל למען המדינה שבדרך. אף שיש תחושה היום שאנחנו קצת נמצאים באובדן דרך במדינה, חנה צועדת איתי בגישה ובמחשבות שלה".
מלאכת שטיפת הרצפה
"אני אוספת לעגלה דלי מים, סמרטוט, סבון ועוד חומרי ניקוי ששמם בהונגרית אינו ידוע לי, ומתחילה לטפל בלינוליאום שעוטף את השולחנות. בשלושת הימים הראשונים שטפתי בצורה מאוד יסודית שלושה־שלושה שולחנות, מלמעלה למטה, עם הכיסאות הצמודים. אז, בשעה תשע, הייתי מתחילה אגב אנחות לשטוף את הרצפה. ביום הראשון לא ממש הצלחתי לשטוף, הרצפה הייתה מלאה כתמים, שלוליות מים וסימני מריחה, אבל ביום השני כבר הדריכו אותי, וביום השלישי הייתי כבר מיומנת והכרתי את כל הריגושים הצפונים במלאכת שטיפת הרצפה".
"תוך כמה ימים הזדמן לי כבר להכיר את כל התענוגות הללו, וגם את ההרגשה הנהדרת לצפות באולם המצוחצח בידיעה שאני ניקיתי אותו. מובן שההרגשה הזאת נמשכת רגעים ספורים בלבד, בעוד שהעצבנות אורכת שעה וחצי. בשורה התחתונה, למרות כל הטוב שבדבר, לא אבחר בשטיפת רצפה כמקצוע הראשי שלי".
רקפת סנש שקילר: “המכתב הזה, כמו לא מעט מהמכתבים שחנה כתבה, בעיקר לאחיה גיורא ולאמה קתרינה, שופך אור אנושי על הדמות של חנה. אמה נשארה בבודפשט, ואחיה, שבחלק מהזמן היה בצרפת, ברח בהמשך לספרד ואז הגיע ארצה. המכתב הזה מציג בחורה בת 18, אינטלקטואלית, שהגיעה לנהלל בלבוש הונגרי, ועומדת במגפי גומי בבוץ ובלול".
"כשמדברים על חנה סנש חושבים על גיבורה, ושוכחים שהיא הייתה גם בחורה נורמטיבית ששוטפת רצפה או מדיחה כלים. בתקופה הזו היא כתבה לאמה בתדירות גבוהה, כמו כל ילדה שרוצה לספר לאמא על החוויות שהיא חווה".
לב הנערים מפשיר
"בהתחלה אני בדרך כלל הולכת ברצון, אבל כאשר מתברר כי חבל לבזבז על זה את הזמן, אני נהיית קרה כמו קרח, אני עושה פרצופים כמו, נגיד, דודה קורנל, ואני מסתגרת בבית כמו שבלול... בקיצור, אני נעשית כל כך לא נחמדה, ש'מילים ומושגים אינם יכולים לתאר'. אילו היית במקום הבחור, היית נעלם כלא היית, אבל ישנם אדונים בעלי פחות מודעות עצמית, שלא נרגעים עד שלא מסבירים להם בבירור שלא רק שאין זמן, אלא גם חשק אין".
רקפת סנש שקילר: “זה מכתב שמציג את מה שכל צעירה בגילה חשבה וחושבת עליו – בנים. היא הרגישה צורך לעדכן את אחיה בהומור על יחסיה עם בנים. נכון שהיא לא הרבתה לכתוב על יחסיה עם בנים, ולא התייחסה לזה בכל מכתב, אבל כמו כל נערה טיפוסית גם היא הייתה מחוזרת וידעה גם להתחמק מחיזורים כשצריך".
"מעניין שהיא מדברת פה על נישואים, אף שעוד לא מלאו לה 20, אבל זה כבר ריחף באוויר, גם אם לא היה בראש שלה בגיל הזה. גיורא, סבא שלי, היה מבוגר מחנה בשנה והיו ביניהם יחסים קרובים ועמוקים. הם סיפרו זה לזה כל מה שעבר בלבם דרך המכתבים".
הנכם כה רחוקים
"חיי יום־יום זורמים אצלנו כתיקונם, ללא שינוי. מפליא הדבר, כמה מרגיעה העבודה בשדה ומשכיחה הכל. אם רק שלווה זו למדתי במשך שנתיים אלה, גם אז כדאי היה הכל. אף אם הזמן שעבר עליי כאן נראה בחיצוניותו חד־גוני למדי, הרי לאמיתו של דבר הייתה בו תנועה רבה וגיוון רב, רשמים חדשים והשקפת עולם חדשה. מה טוב היה לשוחח על כל זה, גיורא שלי".
"אם זמנים רעים מתרגשים לבוא עלינו, ואמא ייסרנה לבה על אשר נתנה לי לעלות לארץ, עליך, גיורא, להסביר לה שבשבילי זה היה הפתרון היחיד, האפשרות היחידה, ואף רגע אחד איני מתחרטת על צעדיי, כשמדובר רק עליי. צר לי שבימים אלה הנכם כה רחוקים ממני. מי ייתן ותעברו את הזמנים האלה שלמים ובריאים".
"אל נא תחשוב שתמיד שרויה אני במצב רוח רציני כל כך. אתמול היה לנו ערב עליז מאוד, וגם בהזדמנויות אחרות אנו עליזות. כרגיל, משתדל האדם להסיח דעתו ממחשבות המולידות מכתבים מסוג זה".
“זה מכתב מעניין מאוד, כי חנה מדברת בו על מלחמת העולם השנייה, דבר שבמכתבים הראשונים היא לא התייחסה אליו", אומר ד"ר דוד סנש. “במכתב הזה ניתן להבין שכבר ידעו בארץ מה קורה באירופה, וצריך לזכור שהונגריה לא הייתה עדיין בסכנה גדולה כי הגרמנים עוד לא פלשו אליה. חנה הבינה במכתב הזה לאן נושבת הרוח, ובמכתבים הבאים היא מפצירה באמה להגיע לארץ ישראל. היא הייתה מוטרדת מאוד ממה שקורה בהונגריה בתקופת המלחמה".
העיקר שתבואי
"גיורא יהיה כאן בעתיד הקרוב ביותר – איני יודעת אם יש צורך בנימוקים נוספים. אמי היקרה, היי אמיצה ומהירה, בל יעכבוך שאלות חומריות. זוהי הדאגה האחרונה בימים אלה, ותוכלי לבטוח בנו, שדאגות חומריות לא יהיו לך כאן... לא הייתי מבקשת שתעשי זאת למעננו – עשי למענך את. העיקר שתבואי. מה שתוכלי להביא איתך ללא כל קושי, הביאי, אבל אף לא רגע אחד של איחור מסיבה זו. איני מסוגלת ברגע זה לכתוב על דבר אחר".
דוד סנש: "אבא שלי בתקופה הזו כבר היה בתנועה וכיוון את עצמו להגיע לארץ, וסבתא שלי, אמה של חנה, לא. היא הייתה נטועה בתרבות ההונגרית ולא הייתה לה שום מחשבה להגיע לארץ ישראל. חנה הרגישה שהיא צריכה לשכנע את אמה לעלות לארץ כי היא ראתה את הסכנה מתקרבת, מה שהיהודים בהונגריה לא ראו. אמה עלתה לבסוף לישראל באוקטובר 1945, כמעט שנה אחרי שחנה הוצאה להורג".
סלחי לי
דוד סנש: “בתקופה זו, כשהיא כבר בצבא הבריטי, חנה מיעטה לכתוב, גם בגלל הצנזורה שהוטלה על המכתבים וגם בגלל חוסר זמן. היא רמזה לאמה במכתב שעוד מעט תהיה קרובה אליה פיזית, אבל לא יכלה להגיד לה, בגלל הצנזורה, מה היא הולכת לעשות. היא גם לא יכלה להגיד את זה לגיורא, שאותו פגשה ביום שבו יצאה מהארץ, והוא בדיוק הגיע לארץ. הם בילו את היום האחד הזה יחד והיא לא סיפרה לו לאן מועדות פניה".
"כשחנה כתבה את המכתב, היא ידעה שהיא עומדת לצאת למשימה וחשבה שהיא תצליח בה. היא לא חשבה שלא תחזור מהמשימה הזו. חנה חתמה את המכתב בשם הקוד המחתרתי שלה, ‘הגר’".
הולכת מתוך שמחה
"יש לי גם בקשה אליך, שאולי מיותר שאגיד, אבל אני מוכרחה. אנחנו רגילים שמעשי החברים יהיו ידועים ברבים, כולם חיים יחד את ההצלחות והקשיים. אבל אתם מוכרחים לדעת שבעד סיפוק החברים אשר רוצים לדעת על גורלנו, אנחנו יכולים לשלם מחיר יקר מאוד. כל מילה של הערכה ופרסום – אתה יודע מה פירושה".
דוד סנש: “זה מכתב שבו היא דיברה, גם בביקורת וגם בהתלהבות, כחלק מרוח המנהיגות שלה. היא הרגישה שהיא צריכה להסביר את עצמה, את התהליכים הפנימיים שעברו בתוכה, וכנראה חשה צורך להסביר שהיא מביאה בחשבון את הסיכון שהיא לוקחת. זה אפיין אותה. היא עשתה פעמיים דברים שאף אחד לא עשה: פעם ראשונה כשעזבה את בודפשט, שם חיה במעמד גבוה, כדי לעלות ארצה, ופעם שנייה כשיצאה מהארץ לשליחות הזו. היא עשתה את הדברים מתוך הנעה פנימית, והיא מתקשרת את זה דרך המכתב הזה".
אין לי מילים
התרעות פיקוד העורף