שנת 2024, אם למישהו נותר כוח לקצת אנדרסטייטמנט, לא הייתה היפה בשנותינו. כמה צער, כמה הרס וחורבן, ייאוש ואובדן. נדמה שהעולם החופשי נמצא במצב של צניחה חופשית, ולכן מעניין לשמוע מה יש לשניים ממנהיגיו לשעבר לומר לנו. ומעניין עוד יותר לגלות שלפחות חמישה ספרים בולטים שראו אור בשנה היוצאת הכילו בשמם את המילה “אושר".
מי יודע, אולי הם יבשרו על בוא האושר ב־2025. אלוהים יודע שאנחנו זקוקים לו, בכל פורמט שהוא, אולי יותר מאי פעם.
מהו חופש?
המבקרים טענו שאת המעט (מאוד/מדי) שיש לג'ונסון לומר הוא מצליח, מעשה כשפים, לומר ב־784 עמודים. בחרנו בציטוט אחד לא אופייני מהספר, שיש בו עוד משהו שלא יזיק לנו בימים אלה: תקווה.
"מעל לכל אנחנו זקוקים למורים שמאמינים בפוטנציאל של התלמידים, בדמויות מלאות השראה (כולנו פגשנו כאלה בילדותנו) ששומרות על גחלת הכישרון, הסקרנות והחריצות".
“השאלה הזאת העסיקה אותי כל חיי. מבחינה פוליטית כמובן, כי חופש זקוק לתנאים דמוקרטיים, בלי דמוקרטיה אין חופש, אין שלטון חוק, אין הגנה על זכויות אדם. אבל השאלה הזאת מעסיקה אותי גם במישור אחר.
חופש בשבילי הוא למצוא את הגבולות שלי ולנסות להרחיב אותם. חופש בשבילי זה לא להפסיק ללמוד, לא להידרש להישאר במקום באפס מעשה, אלא לקבל רשות ואפשרות להמשיך קדימה גם אחרי היציאה מהפוליטיקה".
מהו אושר?
אושר, לפי אושר קרליבך וליברמן, הוא אולי סרט מצחיק של האחים מארקס, או פשוט להכיר ביופי הדברים הפשוטים, ובכלל לראות אותם לשם שינוי. ואם אפשר לגעת בהם, מה טוב.
“הוא פוקח עיניים, קוטף כמה עלי אזוב ומקרבם לאפו. הריח המתוק־חריף מדגדג בנחיריו ומזכיר לו חורשת אקליפטוס רחוקה. הקרקע תחתיו מרוצפת גם היא אבני גיר, ובהפרש שבין המדרכה לקיר צומח טחב ירוק בהיר ועז, עז ובהיר כתכול השמיים מעל. השמיים שמיים והטחב טחב והקיר קיר והאבנים אבנים והאזוב אזוב והאוויר אוויר והשמש שמש ואושר אושר והכל ברגע זה נברא והיה כאן מעולם ויהיה כאן לעולם".
“היה בזה משהו פרדוקסלי, ואף על פי כן אמיתי, לעיתים קרובות מצא אטילה שמחה בקרב אלה שסבלו יותר מאחרים, הן בחייו הן בקריירה שלו: זה היה הדבר שהחיים נתנו בתמורה לכאב (...) סבל לא בהכרח מסב נזק. הוא מחולל שינוי, כן. ושינוי אינו תמיד דבר רע".
ושוב החזרה אל הטבע, שבו הכל מתחיל ונגמר. “יש משהו מנחם בעצים מתים; ילדים נמשכים לטפס על ענפיהם, דבורים בונות כוורות בנקביהם וחיות חופרות מאורות בבסיס גזעיהם הרכים. לאחר מותם ממשיכים העצים לשמר את החיים".
סודו של הזאב
“פאוסטו קרא פעם שעצים, שלא כמו בעלי חיים, אינם יכולים לנדוד כדי לחפש את האושר במקום אחר. עץ חי במקום שבו נפל הזרע שלו. כדי להיות מאושר הוא צריך להסתגל למקום. את הבעיות שלו הוא פותר במקום, אם הוא מסוגל, ואם אינו מסוגל, הוא מת.
האושר של אוכלי העשב לעומת זאת הלך בעקבות העשב (...) מה מקור חוסר השקט של הזאב. כשהיה מגיע לעמק, היה מוצא שפע של חיות בר, אבל משהו היה מונע ממנו להשתקע, בשלב מסוים היה עוזב את כל אותו שפע והולך לחפש את האושר במקומות אחרים.
לא קשה להבין - וקל מאוד לקנא - מהו אושר מבחינת שיזף וגיבוריו. “כרכרות ועגלות בדרך לבזאר, עמוסות בירקות, פירות, פרות, עיזים וכבשים. אוזבקים, בוכרים, אנשים מההרים, שיני זהב, בגדי יום ראשון, שמלות אדומות, צמות, כיפות. הייתי מאושר.
אהבתי את המשימה והסכנה, אבל יותר מכך אהבתי מסעות, הרפתקאות ודברים חדשים. את השווקים, את המסגדים, את המדרסות, את עבודות היד. בראש ובראשונה הייתי נוסע, ואילו המלחמה והריגול היו רק תירוץ להרפתקאות. הייתי חי ודרוך". הלוואי עלינו.
התשובה היא אהבה?
שקד, בחור ריאליסטי בדרך כלל, מאמין שהמדריך שלו (שבינתיים מכר אלפי עותקים) יכול לעבוד.
הוא בכלל “מתעורר בכל בוקר בציפייה שדברים טובים יקרו", אם כי לקוראי טורו השבועי הוא מוכר דווקא כפסימיסט מקצועי, ו"אני חושש שרוב מכריי יעידו עליי שאני הטיפוס הזועף שמצפה תמיד לגרוע מכל, או לפחות לגרוע למדי.
הם יגידו שאני נערך לקראת הגרוע באמצעות שיריון ציניות נצחי, ושבאופן כללי אני טיפוס מריר משהו, מיזנתרופ, מאמין גדול בכוחה של חשיבה שלילית, ובקיצור: טעם נרכש. לא משהו שחייבים להתחתן איתו אם לא מוכרחים".
השורה התחתונה: הם טועים, וגם אם יש לו דרכים משונות להראות את זה, הוא בעצם אופטימיסט.
גם בלי להתחתן עם שקד, אפשר לאמץ כמה מהרעיונות שלו, בשנה איומה כמו זו הננעלת וגם בשנים טובות ממנה. הוא מתחיל ב"תמיד תהיה איטליה" אז “גם אם זה בכוחותיכם האחרונים, בדולרים האחרונים, בסימני השפיות האחרונים: סעו לאיטליה", ומשם מתקדם.
התרעות פיקוד העורף