על המרתף בגטו סיפרתי אלף פעם ואספר עוד עשרת אלפים. ירשתי אותו כשאבא מת. הוא היה הכוח המניע של חייו, ועכשיו הוא הכוח המניע של חיי. אבא ביקש שאני אספר אותו, שלעולם לא אפסיק לספר אותו, שאוודא שאיש לא ישכח. זה היה העניין היחיד שהוא גילה אי פעם בחיים אחרי המוות.
בבוקר יום שני קפוא אחד, מוקדם בבוקר, הגרמנים הקיפו את הבניין של אבא שלי, הוציאו אותם מהמרתף והתחילו להוביל אותם בשיירת מוות. היו בשיירה בערך שש מאות איש. הם הלכו ברחובות בודפשט, שהייתה ריקה בגלל ההפצצות של הרוסים, ומחלונות שבורים הסתכלו עליהם אנשים שידעו שהם נידונים למוות.
בשלב מסוים, כשהגיעו לגשר מרגיט, מטוס סיור רוסי הנמיך פתאום לרגע מעל השיירה. התחוללה מהומה. אנשים התחילו לרוץ ולצרוח, והגרמנים הרימו את ה"שמייסרים", תתי־המקלע שלהם, וירו לעבר השמיים.
אבא הסתתר מאחורי בית שימוש ציבורי קטן, צבוע בירוק. אימא שלו - סבתא קטלינה - שעמדה מאחוריו, דחפה אותו לתוך בית השימוש הירוק, ואמרה לו: "טומי'קה, תעמיד פנים שאתה עושה פיפי".
זה לא קל כמו שזה נשמע - לעשות פיפי כשאתה קפוא, ופוחד, ויורים סביבך, ואתה רק בן 13 ויודע שאתה עומד למות. אבל אבא שלי היה ילד טוב, אז הוא העמיד פנים שהוא עושה פיפי, ואימא שלו נכנסה מאחוריו וסגרה את הדלת, והמטוס המשיך בדרכו, והמהומה שככה, והשיירה המשיכה בלעדיהם.
רבע שעה אחר כך, כל מי שהיה בשיירה הזאת הפך לגופה שצפה במים. אבא שלי וסבתא שלי היו שני האנשים היחידים שנותרו בחיים. הם עמדו ברחוב, מחוץ לבית השימוש הירוק, חופשיים, בלי הטלאי הצהוב, כי אבא שלי הוריד אותו מהבגד. הם יכלו ללכת לכל מקום. ב"מיד־וֶסט" האמריקאי היו אלפי מיילים שבהם לא גר אף אדם, ב"בוש" האוסטרלי, כל הדרך מסידני ועד פרת', חיו הרבה פחות אנשים מאשר בגטו בודפשט.
לונדון הייתה חופשית, פריז עמדה להשתחרר, מוסוליני כבר הובס באיטליה, אבל לאבא שלי - ילד יהודי בן 13 - לא היה לאן ללכת. אז הם חזרו לגטו. הם חזרו למרתף, שהיה פתאום ריק, והתיישבו בו, ורק קיוו שהרוסים יגיעו לפני ששיירת המוות הבאה תצא לדרך.
הרבה מאוד שנים אחר כך נסעתי עם אבא שלי לבודפשט. הוא שמח להיות שם, הוא אהב את הנקניקים הדשנים, את המוזיקה הצוענית, את השפה של ילדותו. בבוקר השלישי פסענו יחד ברחוב במצב רוח טוב, ופתאום הוא בלם בפתאומיות, הסתכל על משהו, ועיניו התמלאו דמעות.
עליתי לבמה, ולחרדת המארחים שלי פתחתי את נאומי במילים: "לפני שבעים שנה היה תלוי שלט על הבניין הזה: 'אין כניסה ליהודים וכלבים'. אנחנו רוצים לשכוח, אבל אנחנו לא יכולים לשכוח". ואז ירדתי והלכתי ברגל לבקר את בית השימוש שהציל את חייו של אבא שלי. יש יותר מסוג אחד של עלייה לרגל.
בית השימוש אפור היום, גרפיטי וטחב מכסים אותו, אבל הוא עדיין שם. אז, בפעם הראשונה שהייתי בו, חיבקתי את אבא עד שהוא נרגע מהבכי, והוא אמר לי, "ילד שלי, זה המקום. זה המקום שבו אני ניצלתי, זה המקום שבזכותו אתה נולדת, זה המקום שבו נולדה הציונות שלי והאהבה שלי למדינת ישראל. פה הבנתי דבר אחד: שאני מוכרח שיהיה לי מקום שאליו אוכל ללכת. אני לא יכול לחיות בעולם שבו אין לי לאן ללכת".
אחרי שאבא מת ב־2008, כתבתי את הביוגרפיה שלו. קראתי לה 'זיכרונות אחרי מותי'. כשהספר יצא לאור קיוויתי שנמכור 400־300 עותקים למשפחה ולחברים. בסופו של דבר, בישראל הקטנה לבדה הספר נמכר בעשרות אלפי עותקים ועמד בראש רשימת רבי־המכר במשך חודשים ארוכים.
מאוחר יותר הוא תורגם לשלל שפות, כולל אנגלית ורוסית. נדמה לי שחלק מהצלחתו נובע מכך שאנשים הבינו שכתבתי אותו כדי לעצור את מותו. לא ביוגרף כתב אותו, אלא ילד שיושב על ארון הקבורה, הולם בו באגרופים קטנים, "אבא! אבא! תענה לי, אבא!".
שנים אחר כך אני יושב לצד בתי, היא מכה באגרופים קטנים על ראשה. אני מלטף אותה עד שהיא נרגעת. התאריך הוא שבעה באוקטובר 2023. אני ראש האופוזיציה. השעה שבע וחצי בבוקר, זה המרתף השני של חיי.
אין לי דרך אחרת להרגיע את יעלי מלבד ללטף את ידה. יעלי אינה מדברת. היא אישה צעירה, יפהפייה, והיא אוטיסטית. כבר שעה שאנחנו יושבים במרתף הבית שלנו. בחוץ סירנות בלתי פוסקות, רעשי פיצוצים ושריקות טילים נוחתים מתערבבים בשברי קולות הבוקעים מהטלוויזיה.
דבי אומרת שזיו, הבת שלה, לא עונה לה. זיו עיוורת, היא גרה בקיבוץ כפר עזה. השמועות אומרות שקורה שם משהו נורא, אבל אף אחד לא יודע מה. אפרת, חברה ממושב פרי גן, מתקשרת. "יש מחבלים בבית של אחותי בקצה הרחוב", היא צועקת. בטלפון הקווי אני מדבר עם המזכיר הצבאי, מנסה לקבל ממנו תמונת מצב.
הוא לא יודע הרבה, אומר לי שיחזור אליי. תמי ויאיר מתקשרים, הבת שלו ובן זוגה במתחם הסטודנטים בשדרות, היא מסמסת להם מהממ"ד, לא מעיזה לדבר בקול רם. אני חוזר לדבי, היא עוד לא שמעה מזיו. רק אחר הצהריים היא תגלה שזיו הצליחה לברוח מהקיבוץ ברגע האחרון. ליהיא מרימה אליי מבט נחרד מן הטלוויזיה. "יש ארבעים הרוגים", היא אומרת. "יש הרבה יותר", אני עונה לה, "הרבה הרבה יותר".
משהו קודר, כועס, עולה בתוכי. שבועיים לפני כן הייתי בתדרוך ביטחוני אצל נתניהו ויצאתי ממנו נחרד. האיומים סביבנו הלכו והתגברו, והוא נראה אדיש וזחוח. במשך יומיים ישבתי שעות ארוכות בחדר צדדי של ועדת החוץ והביטחון וקראתי חומר מודיעיני. אחר כך אמרתי לצוות התקשורת שלי לכנס מסיבת עיתונאים מיוחדת שבה אזהיר מפני האיומים המרחפים מעלינו.
"את מי זה מעניין עכשיו?", הם שאלו, "כולם עסוקים רק במהפכה המשפטית. הכתבים לא יסקרו את זה". הצוות מבין טוב ממני את הזירה התקשורתית, אבל הפעם התעקשתי. "אנחנו בדרך לאסון ביטחוני", אמרתי להם, "זו חובתי כראש האופוזיציה להזהיר את הציבור".
למחרת כינסנו מסיבת עיתונאים. "ערב יום הכיפורים", אמרתי למצלמות, "אני נאלץ להזהיר את אזרחי ישראל, אנחנו מתקרבים קרבה מסוכנת לעימות אלים; כל גופי הביטחון, שב"כ, משטרה, גופי המודיעין, מזהירים את הממשלה ואת הקבינט מהתלקחות אלימה; מי שישלם את המחיר הם הילדים שלנו". המצלמות כבו, והתברר שהצוות שלי צדק. אף אחד לא רצה להקשיב.
אני עולה מהמרתף ומוצא אותה יושבת במטבח עם אוזניות. היא מתנתקת, שומעת את אותו שיר שוב ושוב, בווליום מקסימלי, השיר הוא 'זה עולם קטן מאוד', שמתנגן בכל הפארקים של דיסני. אני לא יודע לומר של מי העולם הקטן יותר, זה שלה או זה שלנו.
האזעקות נשמעות שוב ואנחנו יורדים בחזרה למרתף, שבו נמצא גם חדר העבודה שלי. המאבטחים נכנסים, עומדים ליד הקיר, נבוכים, דרוכים. המרתף הופך לחמ"ל קטן. מישהו מצלצל ומספר שבחוף זיקים הגיעו מחבלים מהים ורצחו דייגים ומתרחצים. עוד טלפון מגיע, בפעם הראשונה מספרים לי שיש גם חטופים במספרים גדולים. ממדי האסון חודרים בהדרגה. אני מעלה לשיחת ועידה את כל הצוות שלי ואומר להם: "אני הולך להציע לנתניהו להקים ממשלת חירום, אי אפשר לתת למטורפים להמשיך לנהל את המדינה".
לא אמשיך בתיאור היום שעבר עליי, מלבד החלקים הפוליטיים שלו. כל תצפיתנית בנחל עוז, כל לוחם גולני במוצב כיסופים, כל חבר בכיתת הכוננות של נתיב העשרה עברו יום נורא ודרמטי יותר ממני.
הייתי הראשון שאמר באותו יום את המשפט שהפך מאז לקלישאה: "7 באוקטובר הוא היום שבו נהרגו הכי הרבה יהודים מאז השואה". עכשיו היינו צריכים להתחיל לחשוב איך נצא מהיום הזה.
אני מאמין גדול ביכולת הישראלית לקום מן האימה והאפר. זהו האתוס המכונן שלנו, ככה הסיפור שלנו מתחיל. שלוש שנים אחרי השואה - שלוש שנים בלבד - הוקמה מדינת ישראל. כמה חודשים אחר כך הגיעה לנמל חיפה ספינה להובלת בקר עמוסה במאות עולים מיוגוסלביה. כשהחוף נראה באופק, על התורן הונף דגל ישראל מצויר ביד ואבא שלי, זקן בן 17, פרץ בבכי, ירד לחוף והתגייס לצה"ל. אני לא מאמין בכוחו של הגורל, אני מאמין ביכולתנו לשנות אותו.
התרעות פיקוד העורף