כשסא"ל (מיל’) אלי זילברמן, מפקד בחטיבת גבעתי, השתחרר משירות קבע בצה"ל לפני כשלוש שנים, הוא לא שיער שכעבור שנה וחצי הוא ימצא עצמו שוב בשדה הקרב, הפעם בשירות מילואים שנמשך מ־7 באוקטובר ועד עכשיו. “בשעות הראשונות של הלחימה, כשיצאנו ממתחם הנובה אחרי שראינו את הגיהינום, אחד המפקדים חיבק אותי ואמר, ‘זו מלחמת יום הכיפורים שלנו’. והוא כל כך צדק", זילברמן אומר.
לאחר השעות הקשות שחוו זילברמן וצוותו במתחם הנובה, הם פנו לכיוון כפר עזה והצטרפו לקרבות העזים נגד המחבלים, במשך 40 שעות ברציפות. “בכפר עזה חווינו כמה היתקלויות קשות, חילוץ אזרחים מהממ"ד בזמן שיש מחבלים בסלון וכו’, אבל דווקא שם, בתוך הלחימה, מצאתי טיפה זמן לשלוח לאשתי לבבות סגולים – סגול כי אנחנו מורעלי גבעתי, וגם כתבתי את מה שחוויתי. החלטתי לכתוב בסלולרי את ההיסטוריה הזו כי הרגשתי צורך עז לשתף את אשתי וכמה חברים קרובים במה שאני עובר, וכי רציתי לזכור לפרטי פרטים את כל מה שראיתי וחוויתי. הבנתי שאנחנו באירוע היסטורי. היה ברור שזו הולכת להיות מלחמה מורכבת וגדולה. בסוף אוקטובר, כשנערכנו בשדה תימן לתמרון, המח"ט ואני סיכמנו שבמקום שאהיה מנהל לחימה בחדר המלחמה, אצטרף אליו לחפ"ק, להיות קדימה עם הכוחות. עד יוני, בעצם, הייתי בלחימה בתוך עזה, כמעט בלי הפסקות, וביוני עברתי מדי פעם גם לחדר המלחמה הקדמי".
במשך כל תקופת הלחימה הקפיד זילברמן לכתוב את חוויותיו. “אני כותב מאוד ‘חם’", הוא מתאר. “כלומר, מסיימים התקפה בשעה שתיים בלילה, ובשעה שתיים וחצי, אחרי הערכת מצב, כשכולם ישנים, אני יושב לכתוב כחצי שעה בטלפון או בפנקס. היה חשוב לי שהכתיבה תהיה חמה ואותנטית, הקאתי מילים על המכשיר. היה בזה משהו מרפא, וגם נשאבתי לזה. ממש חיכיתי לכתוב. במהלך הלחימה תפקדתי גם כקצין אג"ם חטיבה, כך שלא היה חסר לי מה לעשות, אבל הייתי מוכרח לכתוב. בכניסה הבאה לח'אן יונס כבר באתי עם לפטופ, וכל החבר’ה ידעו שאפתח לפטופ באמצע סלון ברפיח או בח'אן יונס, ואכתוב. שם כבר ממש הבנתי שאני רוצה להוציא את מה שאני כותב בספר".
ספרו של זילברמן “אריות על נמ"רים" (בהוצאת “אוריון"), שיצא בימים אלה לכל חנויות הספרים, מגולל את סיפור המלחמה מנקודת מבטו, מ־7 באוקטובר ועד אירוע התרסקות המסוק ברפיח ב־11 בספטמבר 2024, אירוע שבו זילברמן וצוותו חילצו פצועים וגופות. “אחד הקווים שהנחו אותי לאורך כתיבת הספר היה לכתוב אך ורק על מקרים שהייתי בהם. היה לי חשוב מאוד שהכל יהיה אותנטי, ממקור ראשון", הוא אומר. “הכתיבה היא מנקודת המבט שלי, אבל לא עליי. יש הרבה גיבורים בספר: מפקדי הגדודים, מפקדי הפלוגות, המח"ט, המשפחות שמאחור. הספר מדבר גם על המשפחות שתמכו וממשיכות לתמוך וגם על הקשיים הכרוכים בדבר. מה זה לחזור הביתה אחרי תקופה ארוכה, ואז שוב לחזור לשדה הקרב. אני מקבל המון תגובות שמחממות את הלב, ממשפחות שכולות ועד בנות זוג של לוחמים. יש מג"דים שאומרים לי שהם מעניקים את הספר למשפחותיהם כדי שיבינו דרכו מה הם עוברים".
התרעות פיקוד העורף