לפעמים קורה שאין כבר מילים: הפה נאלם, והאתגר לתאר ולהסביר משהו כבר נראה כמעט בלתי אפשרי, בדומה למה שקורה כאן, בישראל 2025, כעבור שנה וחצי של מלחמה. מסתבר שהדרה לוין ארדי, בספר שיריה החדש "היום שאחרי", עושה את הבלתי אפשרי, ומגדירה את הבלתי-מוגדר. הכתיבה שלה ללא ספק מצליחה להפיג מעט את השקט והאלם של התקופה האחרונה המאופיינת באובדן, כאב וחוסר ודאות, ולצקת אותם בתוך מילים.

לוין ארדי, פעם בעדינות ופעם בתקיפות, פורטת על מיתרי החולשה, ומתוודה עליהם באורח יפהפה ללא בושה או מורא. דוגמה בולטת לכך עולה בשיר "חוסן", בו היא כותבת: "הבדידות יתומה/ ואינה הולמת/ את מדד החוסן הלאומי/ או החוסן העממי לתפארת/ (שמתפאר בחסנו ובאורך ידו, מדורת שבטו הנרתמת, ולמה אני כה נבהלת/ שאינני הולמת את המורל/ ואת חוסן העם".

היא שוב חוזרת למקומות האפלים, המבישים לכאורה, ומרבה לעסוק בהם ללא התנצלות גם בשיר "רגשות הציבור", שם היא כותבת: "הנני/ יחיד שאין לו רבים/ עצב שאין לו ציבור/ ואין לו עוקבים/ והוא כתצפיתן גבולי/ נטוש על משמרתו/ גולה, נלעג, הוזה/ צופה על מדורת הכזבים/ ורואה כמה נורא היום הזה/ וכמה נוראים הימים הבאים/ שהם לא-לילות ולא-ימים".

בחלק משיריה בולטת גם תחושת ההתפעמות, כזו שהצריכה ממני להניח את הספר ולפלוט מפי לרגע קט: "וואו". זה קרה בשיר "פלמ"ח 42" והשתחזר שוב באחת ממעט השירים דמויי המסות שבספר הזה, "אקסטזת הצדק". הפסקה השלישית והאחרונה של "אקסטזת הצדק" מוכיחה שללוין ארדי יש הרבה יותר מה להציע מאשר מילים יפות. יש בה מסרים ולקחים אינסופיים שראוי שנאמץ קרוב לליבנו, ואולי אף נחקוק על איזה קיר אמיתי או דמיוני.

וכך נכתב בחלק מאותה פסקה: "אבל אקסטזת הצדק לא תתקן את העולם ולא תביס את חרפת הפרט הנחמס אל בדידותו הכלכלית, החברתית, הנפשית והתודעתית... בשוך האקסטזה, הנוירו-טרנסמיטורים ישובו לגבולם, והעם יעבור לדאון וימשיך לשלם את מחיר היוהרה והעיוורון".

במילותיה אלו ועוד רבות אחרות, היוצרת הזו (שעונה גם להגדרות של מוזיקאית, משוררת, סופרת וציירת) מצליחה להדהד ולהעביר את הרעש והכאוס התקופתי-מלחמתי דרך מילים חזקות, בועטות, שמשאירות אחריהן שובל ארוך של חשיבה והרהור.

גם כשהשירה שלה נותרת חידתית, נדמה שהיא מפצה על כך בשירים קצרצרים שמייצרים הזדהות מיידית או מעלים חיוך, כמו "שומן בטני": "צנח עלי/ שומן בטני/ מי אני?/ קחו אותו ממני/ זה לא שלי".

לוין ארדי, בכישרון מושכל, מתוחכם ואינטליגנטי, עושה גם שימוש טרנספורמטיבי במקורות היהודיים, כמו באחד משיריה הבולטים באסופה הנוכחית - "והלא במאמר אחד יכול העולם להיבראות". מה שכמובן מוסיף נדבכי עומק שכיף להתרפק עליהם ולהתקרב למשמעותם החדשנית.

בכל אחד מחמשת השערים שב"היום שאחרי", לוין ארדי ממשיכה להצדיק את החוש השישי שלה, המיוחד והייחודי הזה שאפשר לקרוא לו כישרון, אך ראוי ליותר ממילה אחת. עם החוצפה והגסות החיובית שלוין ארדי מערימה נגד המוסכמות, השלטון, הבדידות והשונות, היא מצליחה להכתיר את עצמה כקולה של התקופה.