סיפור עצמו סופר, אם כי מעט פחות מהמצופה. ב־12 בספטמבר 1949 בשעות אחר הצהריים צעד אברהם צפתי, צעיר גבה קומה, אל אולם הכנסת, ששכן בבניין קולנוע קסם על חוף ימה של תל־אביב. מטרתו המוצהרת הייתה לחלק לחברי הכנסת הראשונה עותק מתוכנית השלום שהגה, שבמרכזה בנייה מחודשת של בית המקדש בירושלים.
הוא פנה למלתחה להפקיד את תיקו, בחשאי טען שם רובה סטן שהסתיר בחפציו ויצא אל המליאה. הוא המתין, בעצבנות מתבקשת, לכניסתו של ראש הממשלה דוד בן־גוריון ומשזה הגיע, זינק לכיוונו ושלף את הרובה. סדרן הכנסת יצחק ציגלר שהבחין במתרחש, התנפל עליו ובעזרתם של אורחים נוספים הצליח לבלום אותו. הכנסת הפסיקה את דיוניה וכוח משטרה שהגיע למקום עצר אותו.
בחקירתו טען צפתי בן ה־23 כי לא התכוון לירות בבן־גוריון אלא לשים קץ לחייו שלו עצמו, במטרה למשוך תשומת לב ציבורית לתוכנית המקדש ולמנוע את מלחמת העולם הקרבה לתפיסתו. ״תכננתי ליפול כדי שהעם יחיה״, הצהיר.
את תוכנית השלום פרי עטו שלח לשורה ארוכה של אישי ציבור וגופים, ללא שום מענה. ״הצעתי יכולה למנוע מלחמה ועם ישראל יוכל לחיות על אדמת אבותיו לעולם ועד״, אמר בהארכת המעצר, ״אילו היו שערותיי לבנות היו שרי ישראל וחברי הכנסת קוראים את החוברת שלי ומתחשבים בתוכניתי. אולם הם אינם יכולים לתאר לעצמם כי נער כמוני יוכל לתת להם עצה טובה״.
עם מעצרו פתח בשביתת רעב שבמהלכה ניזון במשך שבועות ארוכים מחלב בלבד. הוא הובא, מטבע הדברים, להסתכלות פסיכיאטרית, בה נקבע כי הוא סובל מפרנויה ותפיסת מציאות בעייתית לצד נטייה למוחצנות.
בעדותו ציין הפסיכיאטר כי בילדותו היה צפתי הילד הצעיר והמפונק במשפחתו, והוריו כינוהו ״מתנת ירושלים״, ובשל כך העיר הפכה עבורו לסמל להערצה. את פרק הזמן עד לתחילת משפטו העביר בבית חולים פסיכיאטרי בבת־ים.
נקבע לו דיון משפטי ראשון בחודש אוקטובר - הוא הואשם בסופו של דבר בעבירות קלות למדי, החזקת נשק ללא רישיון והפרת סדר. בדיון התפרץ בצעקות על השופט וטען כי מדובר במשפט פוליטי שמפא״י עומדת מאחוריו, וניצל את ההזדמנות לשאת דברים ארוכים בזכות תוכנית השלום שהגה, מבלי שצוות השומרים הצליח להפסיקו. בין היתר סיפר כי הקים צבא במטרה לכבוש את הקריה. המשפט הופסק והוא הוחזר לבית החולים.
המשפט התחדש רק כעבור שנה, לאחר שבית המשפט קבע כי צפתי כשיר לכך. הוא עצמו התנגד לאורך כל התקופה להגדרתו כחולה נפש ודרש לעבור לבית מעצר רגיל. ביוני 1951 הוא נידון למאסר של שנתיים.
תוכנית השלום של צפתי, המגנום אופוס שלו, היא חוברת עצומת ממדים, כ־50 סנטימטרים גובהה, ושמה הרשמי: “ישוב העברי־סוכנות היהודית־עם ישראל, בית המקדש, בית קודש־קודשי־הקודשים (בניין האומות המאוחדות)״.
התוכנית המפורטת מלוּוה במפות ואיורים. ככל הידוע, היא לא הופצה לקהל הרחב אלא רק נשלחה לאישי ציבור, ועל כך תעיד ההנחיה בעמוד השער: ״נא לא להעביר את העצה הזאת בידי איש אחר חוץ מחברי הכנסת״. בעיתונות התקופה דווח כי צפתי מימן את ההדפסה על ידי מכירת שני שטיחים פרסיים שהביא מטהרן.
צפתי פותח את החוברת בניתוח גאו־פוליטי של האזור, שעיקרו מלחמות ומאבקים אינסופיים מימי העמונים והמואבים ועד למלחמות העולם של המאה ה־20, בשל מיקומה האסטרטגי של ישראל בציר שבין שלוש יבשות. ״בכל מלחמה שהחלה בעולם נפגעה ארצנו. התפזרנו, ממשלתנו נפלה והושמדנו״, כתב.
כל המלחמות, קובע צפתי בן ה־23, מבוססות על מניע כלכלי. ״כל אחד, יהא זה אדם פרטי, משפחה, שבט או עם, רצה להיבנות מחורבנו של השני ולגזול ממנו מה שניתן לגזול כדי לשפר את חייו הוא. כך הלך הדבר ונמשך שמשפחות ושבטים התנפלו אלה על אלה לשם שוד וביזה ועמים הוכרחו על ידי מלכיהם ושריהם לצאת למלחמה ולשפוך את דמם כדי שהמלכים והשרים יוכלו לשלול שלל, למלא את אוצרותיהם כסף וזהב, למען יוכלו לחיות חיי הוללות ופריצות תמורת דם נתיניהם שנשפך כמים״.
כפתרון טווה צפתי רפורמה עולמית מדוקדקת, שבמסגרתה יתנהלו כל המדינות לפי שיטה אחידה: ראש ממשלה ותחתיו 12 שרים האמונים כל אחד על תחום אחד: פנים, ביטחון, חקלאות וכו׳. על האו״ם לעבור לירושלים, לצד שני סניפים צנועים יותר, באנגליה וביפן. בכל עיר בירה ייבנה בניין בן 12 קומות ״לשירות הועדות״.
בירושלים ייבנה בית המקדש השלישי שישמש גם כמטה האומות המאוחדות. ״מבניין זה תצא רוח שלום לכל העולם״, הוא מפליג, ״כך יתבצר מעמדנו בעולם ותחת כנפי צל השלום העולמי נוכל לאסוף את כל נדחי ישראל ולקומם את הארץ מהריסותיה.
בבניין הזה בקומה הראשונה יתכנס הסנהדרין, מחוקקי דת ישראל, ומהם תצא תורה לכל עם ישראל״. צפתי מדמיין את בית המקדש המחודש כשהוא ניצב בליבו של אי שייווצר באמצעות חפירת תעלה מחיפה לכנרת ומשם דרך הירדן לים המלח ולעקבה.
לפי עקרונות התוכנית, יחול איסור גורף לייצר נשק, המזון והזהב יחולקו בין כלל המדינות לפי גודלן, ומחירן של הסחורות ייקבע על פי שעות העבודה שהושקעו בייצורן.
החוברת מסתיימת בהבטחה כי כשבועיים לאחר מכן יגיע לתל־אביב וימסור בידי הנהלת הסוכנות ״את מה שהסוכנות צריכה למסור בידי המדינות והאומות המאוחדות ולהביא ביום שלום ולהכנסתם בירושלים בנוגע העצה הזאת ולהפריע למלחמה השלישית״.
בסוף החוברת מודפסת תמונתו של המחבר, צעיר שחום, פניו פני ילד, בעיניו מבט חולמני.
מעט על קורותיו הקצרים של צפתי בטרם התקרית בכנסת, ה״אינסידנט״ כפי שכונה בעיתוני התקופה: הוא נולד באיראן ב־1926 למשפחה דתית, אח צעיר לשלוש אחיות ואח, למד בבית הספר התיכון אליאנס ובתום לימודיו, ב־1945, עלה לבדו לישראל.
הוא נדד בין מספר קיבוצים, בהם חולדה ורמת הכובש. שבועיים לפני הפרשייה בכנסת הצטרף לקבוצה שהתיישבה באזור תל גזר ועסק ברעיית צאן, ובמסגרת תפקידו זה קיבל את רובה הסטן שהעלה אותו לכותרות.
בחזרה לשנות ה־50. עם שחרורו מהכלא, לאחר קיצור עונשו, ניסה להתגייס לצה״ל. משהדבר נמנע ממנו עבר לתל־אביב והמשיך במסעו הרעיוני. ב־1954 פרסם חוברת נוספת: ״תוכנית להשכנת שלום נצחי בעולם״, שאת שערה מעטר איור שלו כרועה צאן. בפתח החוברת מופיע פורטרט שלו ותחתיו הכיתוב: ״קשה להשליט שלום בעולם, אילו היה הדבר קל - היה השלום בעולם כבר עובדה קיימת״.
התוכן הוא סלט של עמדותיו ותוכניותיו של צפתי בנושאים שונים: מחוץ וביטחון (״הצבא הלבן של האו״ם״ ישמש ככוח האכיפה העולמי), דרך השמשת חוקי התורה והסנהדרין ועד לצמחונות ומצבה של חברת סולל בונה.
לקראת הבחירות לכנסת השלישית ב־1955 תכנן צפתי להקים את מפלגת "כנען". בכרוז שפרסם ובו הכריז על הקמת המפלגה הצהיר כי משטר דמוקרטי אמיתי ייתכן רק אם יילקח חופש הבחירה מכל מי שהוא בעל השפעה על הבוחרים: שופטים, שוטרים, חיילים ומורים. לפיכך צפתי הסכים לקבל למפלגתו כל אדם, למעט בעלי המקצוע הנ״ל, וביקש מהמעוניינים להביא עימם להרשמה 14 תמונות - אחת לכל אחת מ־12 הוועדות, אחת לפנקס החבר, ואחת לצוות הפיקוח המפלגתי.
בשנת 1957 הקים את מפלגת "מאזני צדק". המפלגה הושקה באספה פומבית בכיכר מוגרבי בתל־אביב וההזמנה לאירוע הבטיחה עיסוק ב״מצבה של ישראל במלחמת עולם שלישית, בעיית הסואץ, מבצע סיני ומשלוחי נשק לערבים״. בכינוס עצמו, שנקבע לערב פורים, זכה להפרעות ולצעקות בנוסח ״צפתי לשלטון״ מנערים מחופשים בקהל.
היה זה למעשה האירוע הפומבי הראשון בו לקח חלק מאז האירוע בכנסת והעיתונות התגייסה לסיקורו. צפתי זכה בתקשורת לתואר ״רועה הצאן מקבוצת תל גזר״.
שתי המפלגות הללו, שלא התמודדו מעולם בבחירות, לא היו ממוקמות באופן מובהק בצד מסוים של המפה הפוליטית אלא היו מעין מפלגות תיקון התומכות בשלום עולמי, בהקמת בית המקדש בירושלים ובסדרה של רפורמות בכל תחומי החיים, לרבות שיטת הממשל עצמה.
באותה שנה פרסם צפתי ספרון נוסף, ״האמת על מבצע סיני״, בהוצאת ״מחלקת ההסברה של מפלגת מאזני צדק״. היה זה שוב ניתוח יחסי הכוחות הבינלאומיים, חלוקת האזור לברית הנילוס מול ברית הפרת והחידקל וניתוח עילג של משגיה של הממשלה במבצע סיני.
קובץ מאמרים נוסף פורסם ב־1958, ״הייתי בקהיר״, אף הוא בהוצאה לכאורה של מפלגת "מאזני צדק". עליו הוא כבר חתם בעצמו: ״אברהם צפתי, רועה צאן קבוצת תל גזר״. להבדיל מפרסומיו הקודמים, הפולמוסיים בלבד, צפתי מגולל בו סיפור אמיתי לכאורה על אודות ביקור שלו במצרים לטובת שיחות שלום.
לפי גרסתו הוא עבר את הגבול במאי 1958, התייצב במפקדה הצבאית בעזה, הזדהה כמנהיג מפלגה ישראלית והובל לקהיר. לדבריו, שהה בבית הכלא המרכזי של קהיר משך שלושה חודשים, במהלכם ניהל שיחות מדיניות עם אנשי ממשל מצריים, מסר להם את ניתוחו על אודות העולם הערבי והציע להם אפשרויות שונות, במידה וייבחר לשלטון.
במטרה לנסוך אמינות בסיפורו, הוא מפרט בחוברת בפרטי פרטים את מבנה בית הכלא ואת סדר היום בו עד רמת תפריט ארוחת הבוקר. הוא מספר כי הוחזר לגבול כעבור שלושה חודשים ויצא כלעומת שבא.
״אלו ההצעות שהגשתי לממשלת מצרים, שכנתה של ישראל״ הוא מסכם בספר, ״במידה ומפלגת מאזני צדק תגיע לשלטון נוכל אז לדעת באיזו דרך תבחר הכת השלטת לעמה ולארצה - דרך בניין ויצירה, שלווה וידידות, או דרך חורבן והרס ומלחמה טוטאלית״.
הציבור לא נהה אחרי מפלגת "מאזני צדק" וצפתי נאלץ למצוא את פרנסתו כפועל בניין. הוא לא הקים משפחה והתגורר בדירת חדר ברחוב דיזנגוף בתל־אביב. התעלמותו המתמשכת של הציבור מתורתו ומפעילותו לא ריפתה את ידיו.
ב־1959 עשה מעשה וחצה את הגבול לסוריה בתקווה לשכנע את מנהיגי המדינה השכנה בתוכנית השלום שלו. הוא נתפס ולאחר שנחקר משך כחודש וחצי הוחזר לישראל, לא לפני שמסר לשוביו מספר עותקים מפרסומי מפלגתו ״לעיון ולמחשבה״.
״הואיל והממשלה אינה פועלת למען הרעיון הנשגב של שלום בינינו לבין הערבים, יצאתי ביוזמתי האישית לסוריה כדי להתחיל בעצמי בפעולה זו״, הסביר את מעשיו לחוקרי המשטרה.
הוא נשלח לאשפוז בשנית. באפריל 1960 ברח מבית החולים הפסיכיאטרי וחצה את הגבול ללבנון תחת השם אברהם אספאהאני, ככל הנראה שמו מילדות, שוב במטרה לדבר שלום, והוחזר כעבור מספר שבועות כחלק מעסקת שבויים ביחד עם מספר ישראלים נוספים. לפי חלק מעיתוני התקופה, גם לאחר שובו המשיך לדבוק בשם אספאהאני.
הוא התחייב בפני המשטרה שלא להסתנן שוב לאף מדינה ערבית. צפתי לא עמד בסיכום. בדצמבר 1964 עזב את דירתו, נסע דרומה וחצה את הגבול לירדן. הוא נורה למוות על ידי חיילים ירדנים. עותקי חוברות שלקח איתו על מנת לחלק לירדנים נמצאו מנוקבים בכדורים. גופתו הוחזרה לישראל והוא הוכר כהרוג פעולות איבה - למעשה ההכרה היחידה לה זכה אי פעם.