ושוב רעש המסוקים מעל הראש, ושוב מטוסי קרב עוברים גבוה בשמיים ואני שומעת את המטענים הכבדים שבבטנם. על השולחן בחדר שלי מונח ספרון עם פניה של וירג'יניה וולף - המסה שכתבה בשנת 1940 "מחשבות על שלום בשעת תקיפה אווירית", שלאחרונה הושק תרגום חדש שלה בעריכתה של שרי אהרוני. מעליי בשמיים מסוקים, מטוסי קרב ששוב מרעידים את האוויר. הספר לא רועד. הרבה אנשים מסביבי כבר לא שמים לב בכלל. מרחק שעה נסיעה מהבית שלי - הכול רועד. שוב, שוב הפצצות. כעבור כמה שעות נוכל למצוא ידיעה. עשרות הרוגים, הרוב נשים וילדים. ולצד זה הפחד המצמית שעברו החטופים ומשפחותיהן באותם רגעי הפצצות.
ובינתיים, בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית שלי צרור הודעות עם תמונות מבני: בטיול של בית הספר הם הגיעו לאנדרטה עם מטוס צבאי, ובני - עם פניו הילדיות והמתוקות - נראה בתמונות קורן משמחה כשהוא יושב בתוך תא הטייס של מטוס הקרב; בתמונה אחרת ראשו מציץ מתוך חור בבונקר, ועוד כמה תמונות של כלי ירייה.
אלה גם הטיולים השנתיים, אבל גם יישור קו החזית על ידי רוב כלי התקשורת, עולם התרבות, והחינוך, וגם שלטי "ביחד ננצח" שהשתלטו על המרחב הציבורי וחדרו גם למטבח שלי (כי אי אפשר למצוא ממרח שוקולד ששלושת הבנים שלי אוהבים בלי מכסה שמשווק את השקר הזה).
כל אלה - לצד ההפצצות והאזעקות, רעש המסוקים ומטוסי הקרב שטסים מעליי עמוסים בתחמושת - הם חלק ממה שווירג'יניה וולף מכנה בתחילת המסה "קול שמפריע לחשיבה קרה ועקבית על שלום".
לרגע התפשטה בי שוב התחושה המוכרת מהשנה וחצי החולפות - של ייאוש שמשתלט - שהקול הזה חזק ממני, ולא אצליח לגבור עליו - אפילו לא מול ילדיי הפרטיים.
אבל המסה הזו של וולף הוא אחד מגלגלי ההצלה שהרגשתי שכאילו נזרקים לעברי מדי פעם לאורך התקופה של המלחמה האיומה הזו - לחלץ אותי מתוך הייאוש והכאב - ולהחזיר בי את הכוחות לחשוב מחשבות של שלום: "מאבק בכוח משמעו חשיבה נגד הזרם, לא איתו", כותבת וירג'יניה וממשיכה לדבר מגרוני למרות מרחק השנים: "הזרם הזה זורם ושוצף. הוא נובע מהרמקולים ומהפוליטיקאים במבול של מילים. בכל יום הם אומרים לנו שאנחנו עם חופשי, הנלחם למען החירות". וגם כאן הזרם הזה זורם ושוצף וגועש וקשה מאד להרים את הראש מעליו כדי לנשום - ולייצר מחשבה נגדית. ועוד לא אמרנו מילה על הקושי העצום לבטא את המחשבה הזו - ביטוי שעלול לעלות לנו במחיר של אבדן מקום עבודה, אבדן קשרי חברות והתרחקות מבני משפחה ואף חמור מכך.
הפמיניזם של וולף, מייצג קריאת תיגר נגד הדיכוטומיות הנכפות עלינו, עם הומור דק, אירוניה ומשחקי מילים וקולות. כך למשל הרעיון שוולף קוראת לו "חשיבה של שולחנות התה".
וולף מתייחסת לטענה המוכרת לנו עד אימה - ש"אין אף לא אישה אחת בקבינט; ולא בשום תפקיד בעל השפעה. כל יצרני הרעיונות שנמצאים בעמדה המאפשרת ליצור רעיונות יעילים הם גברים". מעומק המאה ה 21, אנחנו גם יודעות שאישה אחת סימבולית לא תשנה את המדיניות הכוללת. אבל וולף ממשיכה ולא מרשה לי שוב לצנוח לתוך הייאוש - "זוהי מחשבה שמרפה את החשיבה, ומעודדת חוסר אחריות. למה לא לטמון את הראש בכרית, לאטום את האוזניים, ולהפסיק את הפעילות חסרת התוחלת הזאת של ייצור רעיונות? משום שישנם שולחנות אחרים מלבד שולחנות קצינים וחדרי ישיבות". וולף בעצם מציעה לא להסתפק בשאיפה להכניס נשים למוקדי קבלת ההחלטות הקיימים - שאליהם כידוע לנו בכאב - אין ולא תהיה כניסה לנשים בעתיד הנראה לעין של וירג'יניה וולף או שלנו - אלא לייצר מוקדי קבלת החלטות אלטרנטיביים. למשל שולחנות אחרים.
מה הם השולחנות האחרים? השולחנות שסביבם אנחנו מייצרות "חשיבה עצמית" private thinking - כלשונה של וולף, "חשיבה של שולחנות תה". אלה השולחנות הצדדיים, השוליים לכאורה, שסביבם יושבות בדרך כלל הנשים ומדברות ביניהן.
וולף מוסיפה שהחשיבה של שולחנות התה נראית לנו "חסרת תועלת". לעומת הרעיונות "היעילים" של הגברים שיושבים סביב שולחן מקבלי ההחלטות. אני רואה בכך הזמנה - אולי גלגל הצלה - לסרב לקבל את השוליות של שולחנות התה. (במובן הזה, לעומת הטענה של ד"ר עמל זיו באחרית הדבר של התרגום החדש, אני דווקא מצאתי פרוגרמה לפעולה - להרבות בשיח "שולי" לכאורה). היתרון הגדול של רעיון שולחנות התה הזה - הוא שלא צריך להמציא אותם, הם קיימים ממילא בכל מקום ובכל יום - צריך רק לשים עליהם את הזרקור, וחשוב שניתן לגיטימיות לחשיבה של שולחנות התה, בין היתר עצם קיומן של שיחות כאלה, חילופי המחשבות על שלום היא פעולה של התנגדות, כמו שכותבת שרי באחרית הדבר.
היא גם מהווה התנגדות לחוויית הבדידות שרבות מאיתנו חוות בתקופת המלחמה הארוכה מנשוא הזו. בדידות קלסטרופובית שד"ר עמל זיו מתאר באחרית הדבר. על הבדידות הזו אפשר לגשר באמצעות העברת רעיונות לפתרון סכסוכים - הזויים יותר או פחות - בין נשים שחיות במדינות שונות, בין ישראליות לפלסטיניות, נשים שחיות בינינו ונשים שכבר לא אבל עדיין אפשר לנהל איתן שיחות דרך הטקסטים שכתבו. כל אלה הם מעין גלגלי הצלה שאנחנו צריכות לתפוס אותם - ולהיעזר בהם כדי לחזור לחשוב על שלום.
הכותבת היא מנהלת שותפה של מרכז נשים שלום וביטחון באיתך מעכי-משפטניות למען צדק חברתי
טור בעקבות פרסום תרגום חדש למסה של וולף "מחשבות על שלום בשעת תקיפה אווירית", בעריכת שרי אהרוני, תרגום: אולגה סונקין
