אימלדה (57) תבכה שוב ושוב לאורך השיחה. שנינו נבכה. הסיפור שלה הוא מעבר לסיפור הפרטי, המשפחתי, או אפילו הלאומי. הסיפור שלה הוא גם סיפורן של משפחות העובדים הזרים, שבעיני הממסד אינם נתפסים כישראלים, גם כשילדיהם משרתים בצבא ואף מסכנים את חייהם עבור המדינה. לפעמים הם גם מקריבים את חייהם עבור המדינה, כפי שעשה סדריק גרין.
בימים אלה יצא לאור הספר “סדריק", שמביא את סיפורו של סדריק גרין. את הספר כתב ד"ר גיש עמית, מנהל בית ספר, שהיה בעבר, למשך שנה אחת, מורהו של סדריק.
ילד של אמא
אימלדה הגיעה לישראל מהפיליפינים לפני 30 שנה כמטפלת סיעודית בקשישים, מקצוע שהיא עוסקת בו עד היום. בארץ היא הכירה את אנריקו מסליו גרין, אזרח פיליפיני נוסף שהגיע לישראל כדי להתפרנס. לבני הזוג נולד ילד, סדריק, אך האידיליה המשפחתית נופצה כשאנריקו נעצר וגורש מהארץ. סדריק היה אז בן שנה וחצי. האב ישוב לארץ רק אחרי נפילת בנו.
אימלדה גידלה את סדריק לבדה בדירה בדרום תל אביב, כשברקע היה כל הזמן החשש שוויזת העבודה שלה בארץ לא תחודש. “סדריק העריך אותי מאוד", היא מספרת. “כל דבר שהוא רצה לעשות, היה שואל לרשותי קודם. היה צייתן, כיבד אותי. הוא לא הסתיר ממני כלום. מתוך כבוד אליי, הוא מעולם לא עישן בבית. גם החברים שלו, שקראו לי ‘טיטה’, דודה בשפה הפיליפינית, אמרו שהוא מכבד אותי מאוד".
אימלדה עבדה מבוקר עד לילה, והנער סדריק, שלמד בבית הספר “רוגוזין" בתל אביב, הסתובב לא מעט ברחובות. “הוא עשה שטויות של כל נער טיפוסי, בעיקר כדי שהחברים שלו יחשבו שהוא מגניב", האם מגלה. “וכשהוא הסתבך קצת עם החוק, הוא התפרק בבכי כשרק ראה אותי מודאגת. ברגע שהוא ראה שאני בוכה, הוא הפסיק עם הכל".
כשסדריק התקרב לגיל 18 הוא החליט להתגייס. “נכון שהוא ידע שאם הוא יתגייס הוא יישאר פה, אבל זה לא היה המניע שלו", אימלדה אומרת. “הוא אמר לי שהוא קודם כל ישראלי, ואחרי זה פיליפיני. עוד כשהיה בן 15 הייתי רואה אותו צופה בסרטוני אימונים של הצבא. סדריק אמר שהוא רוצה ללכת לשירות קרבי, ואני לא רציתי שיהיה קרבי, אלא שיעשה שירות פחות מסוכן. אבל הוא אמר ‘אמא, אני מתחנן בפנייך, זה החלום שלי. אני רוצה להיות לוחם’.
"סירבתי, והוא התעקש. בגלל שהוא בן יחיד, בלי אישור ממני הוא לא היה יכול להתגייס לקרבי. אחרי שהוא לא הסתדר עם השיבוצים שרצו לתת לו, הוא הגיע אליי עם הטופס שאני צריכה לחתום עליו כדי שיאשרו לו להיות לוחם. לא רציתי, אבל חתמתי כי היה חשוב לי לתמוך בו. זה היה כל כך חשוב לו".
סדריק גויס ושירת בגדוד שקד של גבעתי. הוא יצא לקורס מ"כים ולקורס סמלים, וקיבל תעודת הצטיינות מאלוף פיקוד הדרום. “הצבא שינה אותו והפך אותו לבחור כל כך איכותי ורציני, כמו שידעתי שהוא בתוך תוכו", מתגאה אימלדה. “הוא עשה הכל כדי להיות לוחם טוב. אני זוכרת שאחד המפקדים שלו בא לבקר אותי בבית, שלושה חודשים אחרי שהוא גויס, ואמר לי: ‘הבן שלך חייל טוב. הוא לא מתלונן, עושה מה שאומרים לו ועובד קשה מאוד’.
"סדריק אמר לי שהוא יעשה הכל כדי שאני אהיה גאה בו, למרות שאמרתי לו שאני גאה בו מהיום שהוא נולד. לא רציתי שהוא יתאכזב אם הוא לא יקבל תעודת חייל מצטיין, כי הוא פיליפיני, ושאר החיילים ישראלים. אבל הוא לא נתן לרקע שלו להשפיע על הזהות הישראלית שלו, ובאמת נהיה חייל מצטיין".
עם שחרורו מהשירות הסדיר עבד סדריק בחברת אבטחה. אמו מספרת שהוא תכנן לעסוק בתחום הנדל"ן, ללמוד את המקצוע ולהתפתח, ושגם עולם הקריפטו עניין אותו: “אני זוכרת שהוא אמר לי: ‘אמא, כשאקנה את הבית הראשון שלי, אני ארשום אותו על שמך כי אם יקרה לי משהו, אני רוצה שיהיה לך נכס’. כעסתי שהוא מדבר ככה. מה פתאום שיקרה לו משהו? אבל הוא התעקש".
סדריק נישא לדניאלה, בת זוגו מגיל 15, ועבר לגור איתה בדירה בדרום תל אביב. “הוא דיבר גם על הרצון להיות אבא", אימלדה אומרת, “ואני זוכרת שלחצתי עליו, שאני רוצה כבר נכדים. הוא אמר שהוא עובד ביום ובלילה, ואין לו כרגע יכולת להביא ילדים, אבל דניאלה מוכנה, והם מחכים עוד קצת כדי להגשים את החלום הזה, להקים משפחה".
ב־7 באוקטובר, עם תחילת האזעקות, סדריק הופיע בדירתה של אמו. “הוא אמר לי: ‘אמא, אני הולך למלחמה, אני הולך לעזור לאנשים. זו מלחמה גדולה, אני עדיין לא יודע עד כמה’", האם מספרת. "הוא הרגיש ישראלי בעצמות שלו, הוא רצה להילחם למען המדינה שלו. הוא כבר שמע בחדשות שיש הרוגים, ואמר, ‘אני לא יכול לחיות עם זה שלא עזרתי להציל אנשים’". סדריק אמר לאמו שיחזור בעוד שלושה ימים, וחזר רק כעבור שלושה שבועות.
קשה להסתכל בתמונות
הפעם האחרונה שבה אימלדה פגשה את בנה הייתה ב־17 בינואר 2024, יום הולדתה של דניאלה, אשתו. “חשבתי שהוא לא יגיע כי היה לו מאוד קשה לקחת חופש בזמן הלחימה, אבל הוא התקשר ואמר שהוא מגיע", אימלדה משחזרת. “יצאנו לארוחת ערב אצל ההורים של דניאלה. הוא אמר לי שהוא רוצה שאעשה רישיון נהיגה כי הוא חשב שזה יקל עליי. זה היה הדבר האחרון שהוא אמר לי".
חמישה ימים אחרי המפגש הזה סדריק נהרג במחנה הפליטים אל־מע’אזי במרכז הרצועה. טיל נ"ט ורקטת RPG שנורו על ידי אנשי חמאס גרמו לפיצוץ חומרי נפץ שהונחו בידי צה"ל במבנים כדי למלכדם. המבנים קרסו, ו־21 חיילים נהרגו. “הייתי מעדיפה שהבן שלי לא יהפוך לגיבור כי הייתי רוצה שנהיה יחד עכשיו", אימלדה ממררת בבכי. “עד היום קשה לי להסתכל על אלבומי תמונות שלו כי זה כל כך כואב וזה רק הולך ונהיה יותר קשה".
עמית יצר קשר עם משפחתו של סדריק ועם חבריו כדי לשמוע עליו יותר: “התחלתי להיפגש עם כל מי שהכיר אותו, עם אמו, עם אלמנתו ועם חברים שלו. הסתובבתי בקהילה הפיליפינית הנוצרית שאליה הוא היה שייך ומהר מאוד הבנתי שיש פה חומרים שיכולים להיות בסיס לספר, כזה שיביא את הסיפור האמיתי של סדריק. זה סיפור על חייו, על חיי משפחתו ועל קהילה שחיה במרחב הזה, אבל היא גם זרה לו, והיא מקיימת חיי חברה, דת ותרבות שונים מאוד מאלה שרוב הישראלים מכירים".
“אני רוצה שהאנשים שיקראו את הספר על הבן שלי יבינו שהחיים שלו הם דוגמה טובה לאיך ילדים צריכים לגדול", מדגישה אימלדה. “כל נער עושה דברים טיפשיים, ולפעמים מסתבך, אבל זה לא אומר שאתה לא יכול לשנות את החיים שלך ולהפוך לאדם טוב יותר. הטוב נמצא בך. סדריק הצליח לעשות את זה, וכל אחד יכול לעשות את זה. סדריק הוא ישראל היפה".
התרעות פיקוד העורף