היו ששאלוהו אם הכתיבה עזרה לו להשתחרר ולו במעט ממכאובי השכול. לדבריו, הוא מסוגל להבין שאלות כאלה, אך טוען ש"אין שום דבר תרפויטי בכתיבה שלי, או תחליף לטיפול פסיכולוגי, מה גם שרציתי שההתייחסות לכתיבה שלי תהיה כאל כתיבה אמנותית ולא כאל שום דבר אחר".
הוא אומר שבשורת איוב על נפילת בנו לא הפתיעה אותו. "זאת תחושה של הורים לחיילים שיוצאים לשדה הקרב", הוא סח. "בשיחה האחרונה שלי עם מרום שמעתי יריות דרך הטלפון והערתי שהיה צורך להוריד עם בולדוזר את כל הבתים במחנה הפליטים בג'נין. אז מרום הגיב: 'אתה לא יכול לחנך אותי בדרך מסוימת ואחר כך לדרוש ממני לפגוע בכולם מבלי לברור מהם את המחבלים'. אלה היו הדברים האחרונים ששמעתי ממנו".
הוריו ניצלו כשעלו ארצה על סף מלחמת העולם השנייה; אמו - מהונגריה ואביו - מסלובקיה. בשנות ה-50' הם נמנו עם מייסדי מושב אביגדור. אהבת הקריאה שלו די עלתה לו ביוקר. "רדפו אותי הילדים, עשו עלי חרם", כתב באחד משיריו. והוסיף שם - "הרביצו לי בכפר, זרקו עלי אבנים".
"כשיש בספר שירים, הנוגעים, למשל, בבנימין נתניהו ובמירי רגב, זה לא יכול להיות בלי פוליטיקה. אני משווה את נתניהו ל...יקרונית התאנה, חיפושית שחודרת לגזע העץ והורסת אותו מבפנים".
כאמור, פישר הוא מושבניק. עד שלב מסוים שילב עבודה ברפת שאותה ירש מהוריו עם כתיבת שירה והוראה. מתישהו החל להשכיר את הרפת לחקלאי אחר מהמושב, לאחר שהבין שילדיו לא ימשיכו אותו בה כפי שהוא המשיך את הוריו. לדבריו, כשהוא בחוץ-לארץ, הוא יותר מרוכז בכתיבה, "כי שם אני מנותק מהסביבה הטבעית ומחיי היום-יום".
התרעות פיקוד העורף