בלה שגיא מפיחה חיים חדשים ומסעירים בז'אנר הסיפור הקצר. ולפעמים גם קורעת מצחוק - באורה החיוור של הזרות קרה לי מה שקרה לנעמי שמר (ומירי אלוני) בהיאחזות הנח"ל בסיני: המון דברים יפים ראו עיניי. המון דברים יפים שבגללם רציתי לחבק שם את כולם.
החיבוק הראשון והעז מכולם מגיע כמובן לבלה שגיא, שבקובץ הסיפורים השני שלה התעלתה אפילו על הישגיו המרהיבים של הראשון, "שבר ענף ירוק", וכעת היא מבססת את מעמדה כרב־אומנית עילאית של סיפורים קצרים (וקצרים פחות; הספר נחתם בנובלה).
על "שבר ענף ירוק" כתבתי בין היתר: "האורות מכוונים בעוצמה הנכונה, והעומק קיים ופועם כל הזמן". זה היה בהקשר לתצלום שחור־לבן שאחת הדמויות מתבוננת בו; גם בקובץ הזה מוזכר צילום, כשמישהי מצלמת פסל ומסבירה ש"למדתי אז בקורס הצילום כי חשוב מאוד איפה נופל האור". התמונות הקצרות ב"באורה החיוור של הזרות" רק נעשו חדות יותר, וברגעים מסוימים הן כמעט מסמאות את העין ביופיין.
שגיא מצטטת את נתן זך, שכתב, "אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות את יפי העולם". וביכולת ההתבוננות הנדירה שלה, היא מצליחה למצוא ולהנציח יופי כמעט בכל דבר ובכל מצב. היא מאזכרת גם את מאמרו של ביאליק על "העוצמה של הגילוי והכיסוי", ומתגלה כתלמידה מצטיינת של המשורר הלאומי.
היא ממשיכה את הקו ההומניסטי העדין של סיפוריה הקודמים, שרק מתחזק בצל המאורעות של 600 פלוס הימים האחרונים, וגם משבר הקורונה, ובהמשך לשיר ההוא של נעמי שמר, מציגה באהבה את הצד היפה והכמעט מבויש של הישראלים "הטובים", ושל ישראל של פעם שעדיין מפעמת גם עכשיו, ישראל ש"כמו הושיטה את ידה, כדי לתת ולא כדי לקחת".
הסיפור המעולה והמצמרר "אוטוטומיה" (שמה של תופעה שבה בעל חיים קוטע או משיר חלק מגופו לצורך הגנה עצמית), שרק נדמה גימיקי במבט ראשון, משמש כתמרור אזהרה מוקצן במתכוון (אבל לחלוטין לא דידקטי) למקרים שבהם הישראלי היפה חוזר לכיעורו המוכר ומחבל לאחרים בקטנה כביכול (חסימה של יציאה מחנייה) בלי להביא בחשבון את זולתו ואת ההשלכות האפשריות של המעשה.
הדימויים של שגיא תמיד מדויקים וקורנים מבפנים. "בלטביה בקיץ השמש לא שוקעת. השקיעה מתחילה רק סביב תשע או עשר בלילה, מלווה בדרמה שמימית כה גדולה, כמו פרידה אחרי קשר ארוך. גם השמש מסרבת לוותר על אהבתה הגדולה לעולם".
והגיגיה על יחסים בין אנשים, קרובים כרחוקים (בהתאם לכותרת הספר, כולנו ממילא זרים זה לזה, אם נרצה או לא), מרעננים כל הזמן. "הקרבה הפיזית במטבח הצפוף מציפה הכל. כמה תנועות של גוף יכולות להיות מוכרות וזרות בעת ובעונה אחת. בא לי לדחוף אותו, קצת כזה, כמו פעם, כמו אחים. אני מרגישה שאני מתאפקת מלחזור לשפת הילדות בינינו, שפת הגוף ולא המילים. כמה דברים היו נפתרים אם אחים יכלו ללכת מכות גם כבוגרים, אני חושבת בעודי חותכת את הסלט".
בנובלה "אין אפרסקים בשלג" (שהייתה יכולה להיקרא גם "בחירתה של סופי") מושגת סגירת מעגל לא צפויה, כשילד מהסיפור הראשון ומכמיר הלב מוזכר עכשיו כסבא לנכדים. זה עוד בונוס שמציע הספר הנהדר הזה: נשימה ארוכה מן המקובל בקבצים מסוגו, שבדיעבד נותנת תחושה של צפייה בפיצ'ר ולא בסרט קצר. הגילוי והכיסוי, האור והצל, היופי והסדק מתכנסים כולם למקשה אחת יציבה ומהדהדת.
החידוש המשמח ביותר מבחינתי בקובץ הזה, לעומת קודמו, הוא השימוש הדומיננטי בהומור. רוב הזמן מצאתי את עצמי מחייך מאוזן לאוזן, למשל מהערות של המחברת, כמו בסיפור "להתראות בורחס", שם מתעלם לכאורה ספרן על סף פרישה מ"מבטים משתאים שהוא מאמין שמקבל מצד סטודנטים או עובדות הספרייה האחרות" לנוכח אקט מרדני שלו (כניסה לספרייה עם כוס קפה) - ועד שנכנסים הסוגריים של שגיא: "(אבל המציאות היא, סליחה שאני מתערבת, שאף אחד לא מסתכל עליו, וגם אם היו מסתכלים, הפרת הצו שלו לא הייתה מזיזה לאף אחד שום דבר)"; ובסיפור "בסוף, ככה זה גברים וככה זה נשים", כבר צחקתי בקולי קולות.
המספרת כותבת במסגרת תרגיל בסדנת כתיבה, שאותו היא מקריאה כנראה, ותוך כדי כך "פוזלת" אל מאזיניה. הבסיס הוא טיול של זוג נשוי לרומא. זרם התודעה (וההזיה) המעורער והסוער של המספרת משתלט עד מהרה על העניינים, ועליה עצמה, והתוצאה היא כמעט מופע סטנד־אפ שלם בטורבו, על גברים ונשים, חיי נישואים והחיים עצמם - עם נגיעות מפתיעות של טלנובלה עתירת טוויסטים - וזה פשוט קורע. והכל בלי לאבד את הגרעין הטרגי של זוגיות על סף קריסה ("לא ידעתי למה", מהרהרת המספרת הנואשת להגיע אל הפנתיאון, "אבל פתאום זה נהיה דחוף לראות מבנה כה עתיק שעוד מחזיק מעמד").
"בטח הייתם שם, אין מה לתאר. עוצמת האומנות, הזהב, השיש - מתקיפה אותך באחת. ואני, בכל זאת פעם ראשונה, מורה לספרות ממושב במרכז הארץ, כמעט התנצרתי בו במקום. בחיי, כמעט התחשק לי להצטלב שם כמו כל התיירים האחרים שנכנסים וישר מצטלבים, ויש להם מפלט מהעוצמה הזאת באמונה מיידית. זאת הבעיה שלי, עם הציניות והפמיניזם, גם זה, שאין לי אמונה. לא באלוהים שלהם ולא באלוהים שלנו, ולצערי גם לא ברוח האדם. אתם כבר מכירים אותי ויודעים שכשאני אומרת אדם אני מתכוונת לגבר, אבל גם נשים לא חסר להן (...) אפילו מריה הזאת שמולי, שיושבת ומחזיקה את הגופה של בנה וכולם אומרים שהיא מייצגת את סבל העולם כולו, את חוויית האובדן האולטימטיבית. אבל בולשיט, אני לא יודעת מה יש לה על הפנים, אבל זה לא אובדן וסבל".
יש משהו יפה ונכון בעובדה שאת הספר של שגיא ערכה מירי רוזובסקי. נדמה שמאז צאתו לאור של קובץ סיפוריה "כל הדרך הביתה", לפני יותר משני עשורים, ועד להופעתה של בלה שגיא (שרוזובסקי ערכה גם את ספרה הקודם), לא נראו פה קבצים כל כך חזקים, מגוונים, מפתיעים וקרובים לשלמות, שמפיחים חיים חדשים בז'אנר כולו. התקווה היא כמובן רק שלא נצטרך לחכות עוד 20 שנה לעונג הבא.
בלה שגיא, “באורה החיוור של הזרות", הוצאת שתים, 232 עמ׳