“מצב הספרות הישראלית בחו"ל מעולם לא היה גרוע כל כך", חורץ מו"ל של הוצאת ספרים ישראלית שמתמחה בשיווק ספרים ישראליים מתורגמים בחו"ל. “הרבה מהלקוחות שעבדתי איתם בשוטף לפני 7 באוקטובר מפנים לי עכשיו את הגב ולא עונים למיילים או לטלפונים. ואלו שכן עונים אומרים שהם לא יכולים להרשות לעצמם לשתף פעולה עם מדינה כובשת, כדבריהם".
"אני מדבר על מדינות כמו צרפת, שוודיה והולנד, שבעבר קיבלו בחיבוק את הספרים של הלקוחות שלי, ועכשיו לא מוכנות לשמוע על ספר ישראלי. היו גם מקרים שבהם היינו על סף עסקה סגורה, וברגע האחרון, כשקרה משהו בעזה, העסקה בוטלה. אני לא אופטימי ולא יודע אם אחרי המלחמה דברים יחזרו לקדמותם", הוא מספר.
אנשים רוצים לקרוא
"במדינות כמו גרמניה או טורקיה זה מאוד לא פשוט. סוכנויות פרסום, שהן הגורם המרכזי בעולם ההוצאה לאור, עלולות להירתע מיד כשהן מזהות שאתה מישראל, גם אם הספר בכלל לא פוליטי. ואם הוא עוסק בישראל, ויש בו תוכן פרו־ישראלי, הסיכוי שיקבלו אותו שואף לאפס. בעניין הקוראים עצמם אני דווקא מרגיש תקווה. אנשים כן רוצים לקרוא. אם ספר הוא טוב, הם יקראו אותו. גם במדינות ערב. הבעיה היא בצינורות – הסוכנויות, ההוצאות, הגורמים שמתווכים בין היוצר לקורא. שם יש הרבה יותר סינון וחשדנות כלפי ישראלים". גלילי מסביר.
סלע ממשיך לספר, "זה עורר עניין רב, במיוחד בקרב יהודים בתפוצות, שמבקשים להבין את ההקשר, את הרקע, את מה שקרה. יש ספרים שאנחנו מלווים עכשיו, כמו הספר של אלי שרעבי, שמעוררים עניין בינלאומי גדול. הם נוגעים בשאלות מהותיות שהעולם כולו שואל את עצמו: האם האירועים התגלגלו כפי שהיו מוכרחים להתגלגל? האם ישראל פעלה כשורה? מה נחשב ניצחון ומה הפסד? מהי המשמעות של המלחמה הזו עבור המערב? עבור מדינות ערב? אלה שאלות שהיו קיימות גם קודם, אבל עכשיו הזרקור מופנה אלינו".
הוא מסכם, "מצד אחד יש גורמים שרואים בישראל מותג מוכתם, ולכן נרתעים מתכנים ‘רכים’ שמגיעים מיוצרים ישראלים. מצד שני, דווקא העובדה שישראל הפכה למוקד כל כך טעון רגשית עושה אותה גם יותר מעניינת, וזה גם פתח לשיח עולמי".
התעלמות בוטה
שחרור מפרטת, "הספרים שלי תורגמו לאנגלית, צרפתית וערבית, ויצירות בודדות תורגמו לאיטלקית, טורקית ועוד. אני מוזמנת לאירועים ספרותיים רבים בעולם, זה חלק מהפעילות הקבועה שלי. לאחרונה הוזמנתי לקונגרס שירה בעיר בצפון שוודיה, שיש בה ריכוז גדול של מהגרים וקהילה פלסטינית. בחרתי שלא לנסוע. לא הרגשתי בטוחה או בנוח להגיע לשם. אני מרגישה שבחלק מהמדינות שפעם היה לי קל לפרסם בהן יש כיום קרירות מסוימת, פחות הזמנות".
"מצד שני", היא מציינת, "יש מדינות שדווקא ממשיכות לתמוך ביוצרים ישראלים. למשל, בקוסובו, מדינה כל כך תרבותית, עם משוררים נפלאים, ביקשו ממני לכתוב על מה שקורה בארץ בזמן המלחמה, ועל מצב השירה. זה מאוד עניין אותם. באופן כללי, לדעתי היום הרבה יותר קשה. יש ביקורת פוליטית קשה מאוד עלינו, והיא מתבטאת גם בביקורת על היצירה שלנו. יש דחייה, בלי שום ספק. שלחתי, למשל, שירים שקשורים במצב – ולא פרסמו אותם. לעומת זאת, שלחתי שירים רגילים – והם פורסמו. הם לא יגידו לי את זה בפנים, אבל זה ברור".
"לאורך הדרך נוצרו לי קשרי ידידות עם סופרים ממדינות שונות. בימים הראשונים שאחרי 7 באוקטובר קיבלתי הודעות וואטסאפ דואגות מסופרים מאיטליה, מגרמניה ומיוון, ששאלו לשלומי, ובכל פעם שקורה משהו בישראל אני מקבלת הודעות מהם. לעומת זאת, פתאום חוויתי התעלמות בוטה מאוד מקולגות שלי במדינות כמו הולנד או צרפת, שפשוט הפסיקו להגיב למיילים שלי. זה כואב וזה מוזר. הייתי מעדיפה לקבל מייל קשה שבו הם ינמקו מדוע החליטו להפסיק את הקשר, למרות שברור מדוע".
התרעות פיקוד העורף