"וככה, כל בוקר, כשאני קם, אני לוטש מבט נוגה לעבר הספר שעל שידת המיטה, מחייך בהכנעה ויוצא לעוד יום מיותר של עבודה. כל יום לגרדום. אני לא מוצא את ההיגיון בהוצאה להורג על בסיס יומיומי רק על מנת לשרוד. זה כל כך מטומטם. אבל אה, שכחתי. הטיעון שמביס כל טרוניה: כל עבודה מכבדת את בעליה. באמת? כי לי דווקא נדמה שרוב העבודות מבזות את בעליהן, אבל כולם מעדיפים להשפיל את הראש ולהצביע על האוכל שעל השולחן ולהגיד שאין ברירה".
האדמה נפערת בוקר נעים אחד לרגליה של הגיבורה הצעירה, נשואה ואם לשניים, והיא לא יודעת איך ממשיכים מכאן, אבל כן יודעת ש"אני מוקד האסון. אני הניצולים. אני כוחות ההצלה". בין התובנות: "טיפול זוגי זה כמו בוטוקס, מעלימים את נזקי הזמן. לאיזה חודש חודשיים אנחנו שוב נזכרים בנו צעירים ואוהבים ושייכים וחברים, אבל הרעל שהצטבר כבר נשאר לתמיד".
הכל נעשה עוד יותר אמין כשאנו לומדים שהסופרת "עברה לדובאי לבדה, עם כרטיס לכיוון אחד ומזוודה אחת, ועזבה 12 שנים מאוחר יותר, עם בעל, שלושה ילדים ומכולה בגובה 10 מטרים". ושוב המציאות צוחקת לדמיון בפרצוף.
העיתונאי וההיסטוריון המבריק ג'יימס מילטון מפרק את הברית הבלתי אפשרית לגורמים ולפרטי פרטים, חלקם אזוטריים ממש (מיני מזונות שסטלין הגיש לאורחיו מהמערב, או פרשיות האהבים של שגריר בריטניה במוסקבה, בעל התיאבון המיני הפלורליסטי, שפעל בשיטת "אם זה זז, לך על זה"), שפורשים מניפה ססגונית מרהיבה במיוחד, לחובבי הז'אנר וגם לכאלה שפחות.
"סטינו אל החושך, הרחק מאלומת האור של הגדר ההיקפית. קים שאל אותה אם היא לא מפחדת להיות איתנו לבד. גרביל חצה את השביל החולי ומיד נעלם בין שיחי מתנן שעיר. 'לא', ענתה, 'מה כבר תעשו לי? אתם בטח מרגישים אפסים אחרי שבעטו אתכם מהיחידה שלכם. וגם אם תנסו איתי משהו, בטוח לא יעמוד לכם'. היא עצרה והסתכלה עלינו בחושך. 'אני לא יודע לגבי החבר שלי פה', קים אמר, 'אבל לי לא עמד גם לפני שהעיפו אותי'. 'אז עכשיו ברור למה העיפו אותך', אמרה וחייכה".
"היא הייתה אחת המורות שהיה מוכן לשכב איתן. בפינה, בשיעורים של סוף היום, הוא הרגיש שהוא שט רחוק. הוא חשב שאף אחד לא רואה אותו. המורה לימדה חומר חדש והכיתה הייתה בשקט יחסי. היא לבשה טייטס שחורים. זה היה חדש ואופנתי ומגרה ושבר את העדינות שהייתה בה. הוא החל לגעת בעצמו ולאונן".
מכאן העניינים רק יכולים להסתבך, להסלים ולהידרדר. "חריק בעל המקצוע, הידוע בכינוי אייזיק אף שבור, מואשם באישום החמור מכל! רצח ללא אישור! האמור רצח את אדונו יצחק בעל הרגל האחת ואת בעל המקצוע אללום, מפקד משטרת ההגנה והאי־שקר של הגדול. כל המביא אותו חי, פצוע או מת, יזכה בתגמול על סך אלפיים מטבעות ברונזה. היזהרו, המבוקש הוא בעל מקצוע מסוכן ומרושע. השאלת חייו אושרה ונחתמה בשעה 26:50 ללילה השמיני".
כדאי להצטרף אליה למסע הקצר והמקסים הזה - מקסים עד כמה שמשהו שקשור בג'וקים יכול להיות מקסים. בין הכוכבים האורחים: ג'וק מפלסטיק. בדרך תלמדו עובדות כמו: תיקן אמריקאי יכול לחיות ללא ראש במשך כשבועיים, ובסופם ימות מרעב. וגם: תיקן אמריקאי יכול לרוץ במהירות של עד 5 וחצי קמ"ש. תיקנים יכולים לרוץ במלוא המהירות לתוך קירות או מכשולים אחרים ולהתאושש מיד, בלי לאבד מומנטום. כבוד!
כולנו חוות את אותן צביטות בחיי הרווקות". בהמשך היא מסבירה שגם גברים מוזמנים להצטרף למסיבה, ושהם אפילו ימצאו בספר דברים שרק הם יכולים להבין. "אני נמשכת לעילי. כמו יתוש מסכן למכשיר הזה, שהורג אותו בשנייה עם שוק חשמלי שהוא בטח מרגיש בכל הגוף. אבל כנראה שזה גם הרגע שבו הוא ירגיש הכי חי בכל הגלגולים שלו על הכדור הזה. עילי הוא הקריפטונייט שלי. Forgive me father for I have sinned".
בסוף הנסיעה הוא מוצא את עצמו בגיהינום, מה ששמעתם, ומתברר שהגיע לשם בטעות (תקלה בירוקרטית של המערכת, אלא מה); התענוג הזה נועד בכלל למוריס. המחאות של כהן לא מרשימות את הממונים, והוא נשאר בגיהינום, עם כמה טוויסטים שלא נפרט, והתוצאה מבריקה, מצחיקה, עמוקה ומערבבת ז'אנרים (פנטזיה פילוסופית, פארסה קיומית, סאטירה חברתית, מותחן הרפתקאות עם קריצה ל"מלכוד 22" ומה לא) בכישרון אדיר ונדיר.
התרעות פיקוד העורף