חייו של מקס לנגר היו טלטלה מתמשכת. התעקשותו לפנות נגד דרך החיים של משפחתו הפרה את שלוותם של הוריו. שניאור לנגר הלך בדרך כל אח אל הישיבה, ועל הדרך למד את סודות עסקי הספסור. קונה שעונים בנזיד עדשים ומוכר אותם במחיר של פאי רועים. יהודים שהיו נותנים בו את רכושם ואמונם, היו מאבדים את זה ואת זה בתוך ימים אחדים. שניאור אווה כי בנו האמצעי יירש את תכונותיו, ולימד אותו מי קונה ומי מוכר, ואיך לחיות ברווחה וגם ללמוד תורה.
רוזה לנגר, או כפי שקראוה בקהילה "הגברת שושנה", עבדה במשק הבית, חינכה את ילדיה לחמלה. וכך היה מקס לומד בבוקר תורה, בצהריים ספסרות ואחר הצהריים רחמים. ומרגע שמיצה שנתיים בישיבה, לומד גמרא ותלמוד ושפת קודש ושולחן ערוך, ביקש לעזוב. הוא פגש ביהודים שלא חבשו כיפה לראשם וגם לא מגבעת, מופשלי שרוולים וחדורי אמונה בכיבוש הארץ ובהפרחתה; הוא מצא עניין בנשים כפי שאביו היה מוצא מדי יום שני, באקראיות מתוכננת, נערה עבת בשר בבית הבושת של מדאם קורנליה.
כשבישר להוריו בגיל תשע־עשרה, כשהוא גזור פאות ונטול פלומת זקנו, כי יעזוב לארץ ישראל, הודיע אביו בסלון הבית, מתחת לנברשת הבדולח, כי יעשה עליו קריעה, בעוד בחדר השני כבר צררה אמו חלק מבגדיו. וכך לבד בעולם חדש, חם ולח, מלא עמים, תרבויות, עדות ושפות, נכנס מקס לקלחת שמצאה אותו מחפש לשווא חיים משלו. מבחירה. מלובלין הביא עמו את ערכי אמו. מאביו אהב לקבל אחת לחודש את הכסף. במעטפה לא היתה ארוזה כל אהבה.
ובטלטלה הזאת חי הוא כבר כשמונה שנים בארץ זבת חלב ודבש. בשנה הראשונה חיפש זהות והסתובב בין קיבוצים למושבים. היקיצה התישה אותו עוד בטרם הגיעה ארוחת הבוקר, וחיי השיתוף לא חיפו על עבודת הכפיים. כשביקש מ"גברת שושנה" כי תמצא לו מקום לשים את ראשו, נזכרה כי לאישהּ של אחותה גיטל, יש בן דוד שעובד בעסקי הציונות, וכך, באמצעות חליפת מברקים קצרה, מצאה לבנה הסורר את דירת המרתף אצל יודל שניידמסר. שם היתה בטלנותו לסגנונו וכיבושיו לתהילה, עד שהפך לו סגנון חיים זה לשגרה.
הטלטלה היתה חייו, כשם שגרטה הפכה להיות חלק מהם. מקס ידע נשים רבות, אף פעם לא כאלה שמדאם קורנליה אספה לעסקיה, אלא נשים מצודדות שחפצו בו יותר מכפי שחפץ בהן. מראהו המצודד, מתק שפתיו, חריפותו וחוכמתו, כל אלה קנו לו מקום בפי חלק מבנות תל אביב, בעיקר אלה שהתירו את עצמן יותר מהאחרות. מעולם לא חלק איתן את לילותיהן עד תום. גרטה תהיה במובן הזה הראשונה שלו.
נרות השבת כבר דלקו בחלונות הבתים כשמקס פנה אל פקיד הקבלה בפנסיון של קרפין וביקש חדר עם שתי מיטות ל"לילה או שניים", כפי שאמר.
פינטו הרים את עיניו ונעץ אותן בזוג. גבר גבוה, רזה וחיוור, והאישה שלידו צעירה ובהירה. הוא התקשה לשרטט את פניהם מבעד לכובעים שהטילו צל על עיניהם, ואורה של הנורה בקומת הקבלה היה קלוש מכדי לסייעו.
"אחותך?", שאל כמעט בזעקה, וספק אם חיפש תשובה. הפנסיון הזה נהג לארח מדי פעם זוגות מזדמנים שחפצו בחדר התייחדות, אך שני אנשים שונים בלבושם ובמראם שהציגו עצמם כאח ואחות מעולם לא נכנסו בדלת הכניסה, מתי שהשבת נכנסה גם היא.
בחדר 22 הופתע מקס לגלות מניפה חשמלית, כך שחש שביעות רצון מהמקום שהרשה לו כספה של מטילדה. והיתה גם גרטה שנכנסה בהיסוס אל החדר. בעוד קלמן ריענן את מלתחתו של מקס בחבילה שנתן בידיו, היתה היא ורק שמלתה הדקיקה לגופה. כשיצאה בבוקר מהקפה ששימש לה בית, לא דמיינה שלא תשוב בערב אל מיטתה, הגם שלא פיקפקה לרגע בהחלטה שקיבלה. מקס היה ראוי להסבר על הרגע שבו התקיפה האכזרית הפרידה ביניהם.
במשך דקות ארוכות, עירומים כפי שנשלפו מבטן אִמותיהם, נאבקו מקס וגרטה להדוף את התשוקה ובה בעת לחבק אותה, וכל אותו הרגע לאהוב זה את זו כפי שהלב הנחה אותם, מאותת לשווא לייסורי מצפונם כי יחדלו להפריע. כשחדר לתוכה, ידיה פרושות על המיטה, גוהר מעליה ומביט בה בפנים נפעמות, ראה אותה מוארת, שפתיה פשוקות, עיניה בולעות אותו, וחליפת נשימותיה מהירה. זרמים עברו בגופם, והנאתם ניכרה בעיניהם.
שלובים זה בזה נרדמו והתעוררו חליפות. הלילה טרם הגיע לסיומו, וכך גם תינוי אהבתם. מדי פעם היתה זכרותו של מקס מתעוררת, ואיתה תשוקתה. רק כששעון הקוקייה מן הקבלה זימר שלוש פעמים, הבינה גרטה כי הדרך מכאן חזרה לחייה תיחסם לנצח. ותומתה נשטפה בבית הכבוד בקצה המסדרון שאליו יצאה יחפה, ורק סדין עוטף את גופה. בחדר נותר לו, נושם בכבדות, היהודי שלה.
גרטה ומקס טרפו את שהוגש להם. קלמן התעלם מהתקרובת והעדיף לסכם למקס, ביידיש, את אירועי הימים האחרונים. יידיש, כך חשב, לא תעליב את גרטה, שהתבוננה בשניים מדברים ביניהם גרמנית קלוקלת במבטא נורא. היא ציחקקה, ואך בקושי הבינה משהו.
"סטאבסקי ומינץ עדיין עצורים, וביום חמישי מתחיל המשפט. קרוסבי נכנס לעניינים. מחר בחירות שבהן נפסיד, ועל זה שמתהלכת בינינו שמועה כי את ארלוזורוב רצחו ערבים, על זה שמעת?"
"הייתי מגייס אותך לסי.־איי.־די", התרשם קלמן מהמסקנה החפוזה של רעהו. צמרמורת עברה בגבו של מקס, כשקלמן ביטא "סי.־איי.־די". מחר אמצא את בסקינד, אמר לעצמו, אמכור לו משהו.
קלמן פנה לשוב לביתו שהיה במרחק קצר מהפנסיון, והזוג הנרגש ירד לחוף הים, לכיוון יפו. בתפר הזה, על גדות שכונת הקרטון, לא הסתובבו יהודים שחיפשו לעצמם חוף עם כיסאות נוח, גם לא כאלה שתרו אחר שרידי פסולת על קו המים, וגם לא טמפלרים שהעדיפו בימים לוהטים שכאלה את הצלת גגותיהם על פני צליית עורם. הלילה האחרון דמה להפליא ללילה הקודם, ואלמלא נקשה בבוקר על דלתם הגברת קרפין, הם לא היו מתלבשים לעולם.
את גרטה ליווה מקס עד סמוך לאוטובוס מספר 2, ושם פעמיו רגלית לעבר מטה הבולשת ביפו, מקום שבו נדרש. נחוש היה להסיר מעליו את העננה הזאת.
הוא הביט סביבו תוך שהוא פוסע ברחוב השוק. כאן ישב הסנדלר והצמיד מסמרים לסוליות נעלי גברת בעלות עקבים גבוהים, שם ישב צורף בפתח חנותו וליטש טבעת נישואים, ואצל הקצב הופרדו צלעות העגלים זו מזו. הסוככים נפרשו עד תום, עבדאללה הזקן טחן במכתשו פולים שהובאו אליו ממצרים, ונכדיו היחפים הוליכו בין הסמטאות כמה טלאים וטליות, כשהם דוקרים אותם בענף של אזדרכת. על דרך המלך נעה שיירת גמלים ארוכה, נושאת לבני בניין ושקים של זיפזיף, בדרכה אל תל אביב. באוויר עמד ריחו המיוחד של המקום, תמהיל של פיח מדורות וצחנת קרביהן החשופים של בהמות שקוצצו עד זרא. המקום, על תושביו ומקצועם, נראה לו כמו מיזוג של עיירה יהודית וכפר ערבי, רחוק מכל מה שחזה בו ברחובותיה של ורשה באחת הפעמים שלקחוהו אל עיר הבירה. הריחוק שחש פתאום מהמקום שעליו דרך, הכה בו בפתאומיות. אל ארץ חמדת אבות שם פעמיו, וממנה שיווע לנוס.
התרעות פיקוד העורף