דין מובשוביץ, “אמנות הסיפור של פיקסאר", תרגום:
יואב כ"ץ, אסיה, 164 עמ'
מוות, אובדן, שכול, דחייה, בדידות והקרבה אולי לא נשמעים כמו מתכון ללהיטי פופקורן כיפיים לכל המשפחה, אבל עובדה. אלה רק כמה מהחומרים שבהם השתמשו אולפני פיקסאר כדי ליצור סרטים מצוירים ששינו את פני עולם האנימציה - והקולנוע בכלל - ונחקקו בליבם של מאות מיליוני צופים.
דין מובשוביץ (39), תסריטאי ישראלי שיושב בניו יורק ובולע באובססיביות ספרים על תסריטאות כבר מכיתה ז', כתב ספר שלם - ומצוין - על תורת הסיפור הייחודית של פיקסאר, או “כוכב הצפון הנרטיבי" של היוצרים שסיפרו לנו בין היתר על חיי המפלצות שמתחת למיטה שלנו, ומה קורה לצעצועים שלנו כשאנחנו יוצאים מהחדר, או לדג שהולך לאיבוד, או לעכברוש שחולם להיות שף בפריז. לא כל הסרטים של פיקסאר הצליחו כמו “מפלצות בע"מ", “צעצוע של סיפור", “מוצאים את נמו" ו"רטטוי"; “אליאו", למשל, התוצר הטרי שלהם שמוצג בבתי הקולנוע בימים אלה - על ילד בודד שנחטף על ידי חייזרים שמצידם מאמינים שהוא מנהיג כדור הארץ - מסתמן כאכזבה קופתית. מובשוביץ, מעריץ שתמיד בא מאהבה, מבקש להרגיע.
“זה סרט נהדר", הוא מצהיר בשיחת טלפון מברוקלין, “מצחיק מאוד, ואפילו בכיתי פעמיים, אבל משהו בשיווק שלו נכשל, ואולי הקונספט שלו לא היה מספיק מיוחד או מסעיר, לא מספיק ‘MUST SEE', כזה שחייבים לצאת מהבית בשבילו. אבל אני תמיד מעדיף סרט של פיקסאר ביום חלש על פני כל אולפן אחר כמעט. כמו הילד הקצת מעצבן הזה בכיתה שתמיד מקבל ציון 100 במבחנים, ופתאום מקבל רק 88, עדיין יש גם ב'אליאו' הדים של המורכבות הרגשית והצדדים האפלים והכואבים, הקמאיים, שאפיינו מאז ומתמיד את פיקסאר, שעשו גם סרטים מצוירים על אנשים מבוגרים ולא רק על ילדים.
הסרטים של פיקסאר מסחריים ונגישים ופונים לכולם, אבל יש בהם עומק ונשמה, וכמו בסרטים של מאסטרים כספילברג ובילי וויילדר, יש בהם עוד שכבות מעבר למה שרואים במבט ראשון; קומת הכניסה פתוחה לכולם, אבל יש עוד קומה למעלה, למי שמעמיק וחוקר. ואני רציתי לחקור ולבדוק, מתוך סקרנות אמיתית, איך הם עושים את זה, איך הם מגשימים את חלומו של כל כותב בעצם - לגעת בכל כך הרבה אנשים ברמה ובעוצמה כאלה".
זה ספר על כתיבה בכלל, לא רק כתיבת תסריטים, ולמעשה על היכולת והצורך לספר סיפור, לעורר רגש וליצור חיבור בכל זירה שהיא, גם בעולמות העסקים והשיווק ועל אחת כמה וכמה בממד האישי. מובשוביץ מצא את עצמו מרצה על עקרונות הסיפור של פיקסאר בחברות גדולות כמו אפל ו־BBC, שם העובדים שמחו למצוא דרכים לתווך כל אחד את הסיפור שלו לבוס שמעליו למשל, תוך חתירה לתוצאה או לתגובה הרצויה מבחינתם.
“הסיפורים של פיקסאר מושתתים על ערכים", מסביר מובשוביץ. “רמי העכברוש ב'רטטוי' לא רוצה לגנוב אוכל מפחי אשפה, הוא רוצה ליצור. ובתרבות של חברות גדולות, הן מחפשות את הערך המוסף של המותג שלהן. אם אתה רוצה למכור משהו, למשל, אתה צריך לדייק את הפגם או הבעיה שאתה בא לפתור. לנצח את הרע זה קל, אבל החוכמה היא ליצור עולם טוב יותר, שינוי אמיתי, וזה קו יסודי של פיקסאר.
הם אף פעם לא סתם שוברים לך את הלב, אלא משלבים אובדן עם צמיחה ומשמעות, ואת הכלים לאחות את השברים. הם נותנים טיפים לחיים עצמם, כמו ב'למעלה', למשל, שהוא סיפור על אלמן זקן ומוכה שכול שמוצא סיבה לחיות מחדש; הוא משחרר את העבר שלו - מילולית, משחרר את הבית שבו מתקיים רוב הפתיח הבלתי נשכח של הסרט, וזו דוגמה לחדות התמטית והעלילתית שבאמצעותה פיקסאר משכנעת אותך בכוחו של השינוי החיובי ומראה לך איך להגיע אליו".
מובשוביץ עצמו חווה אובדן כבד כבר בגיל 6, כשאביו - שהיה בן 34 - נרצח במהלך שוד בלוס אנג'לס. הוא גדל כבן יחיד לאם יחידנית, עם עול נוסף ולא פשוט על כתפיו הצעירות - המשפחה מצד האב נספתה בשואה, והוא נותר, פחות או יותר, המובשוביץ האחרון (במהלך טרגי של הגורל הישראלי, קצין בשם טל מובשוביץ נהרג בעזה בחודש שעבר. אין לו קשר משפחתי לדין מובשוביץ).
הסרטים חפצי החיים של פיקסאר, שבונים ספרייה של זיכרונות ותחושות בצבעים שונים, כמו ב"הקול בראש", עזרו לאין־ספור צופים בכל גיל ומצב שהוא להביט קדימה באופטימיות ולחלץ את עצמם מבורות שחורים. הספר של מובשוביץ הופיע במקור באנגלית, התקבל באהדה ותורגם עד כה בין היתר לווייטנאמית, רוסית וקוריאנית, ואפילו (באופן פיראטי) לפרסית. עכשיו הוא מגיע סוף־סוף הביתה, לשפת אמו של המחבר.
קבלו טעימה לדוגמה: “הרעיון שלכם צריך לאלץ את דמויותיכם לעבור מסע רגשי. דמות שנותקה בכוח מהשגרה שלה, נאלצת לעבוד קשה כדי לחזור לאזור הנוחות שלה, בדיוק כפי שהיינו עושים בחיים. הרצון העז הזה מניע פעולות, החלטות ורגשות שהן ‘הבשר' של הנרטיב הפנימי בסיפור שלכם. הקונספט ב'צעצוע של סיפור' - ‘צעצועים הם בעצם יצורים חיים' - תופס מיד את תשומת ליבנו ומציע הרבה אפשרויות סיפוריות, ועולם עשיר שאפשר לחקור. אך רק כאשר קונספט זה מתפתח לכדי ‘צעצוע אהוב מוחלף בצעצוע חדש ונוצץ יותר', סיכונים רגשיים נכנסים לתמונה (...). אי־הנוחות שדוחפת את הדמות שלכם לפעולה צריכה להיות יותר ממזל רע או התרחיש הגרוע ביותר. זהו זרז שיאלץ את הגיבור להגיב, ובסרטים טובים - גם לצמוח ולהשתנות".