“הרעיון לספרי החדש נבט לפני כשנה, בתקופה שבה חשתי ביתר שאת את כובד משקלם של הידע, הניסיון והתובנות שצברתי לאורך עשרות שנותיי בשירות המדינה ובמערכת הביטחון", הוא אומר. “זו לא הייתה החלטה מקרית, או תולדה של גחמה רגעית, אלא תחושת שליחות גוברת – צורך פנימי לזקק ולהעלות על הכתב עוד רעיונות שהבשילו בי לאורך זמן".
“אני גם ממשיך להחזיק בדעה שאיראן, על אף היותה יריב מסוכן ומתוחכם, אינה מהווה איום קיומי מיידי על מדינת ישראל. עלינו להבחין בין איום ממשי ובין איום קיומי – הבחנה שאינה רק סמנטית, אלא בעלת משקל רב בעיצוב המדיניות. מבחינתי, המלחמה לא הייתה הצעד הנכון. היא הביאה להישגים טקטיים, אך גם לחשיפת החזיתות הרבות שישראל תיאלץ לנהל בעתיד, לעיתים בו־זמנית. ההרתעה אינה תחליף להסדרה, והכוח – חשוב ככל שיהיה – אינו תחליף לתבונה מדינית ולשיתוף פעולה בינלאומי הדוק".
חזון שאפתני
עילם, זוכה פרס ביטחון ישראל על מפעל חיים ובעל עיטור העוז על חלקו במבצע “חץ שחור" ב־1955, היה מראשוני הצנחנים בצה"ל וממקימי סיירת הצנחנים. הוא שימש מפקד פלוגה במבצע קדש ומפקד גדוד 71 בחטיבת הצנחנים שלחמה בירושלים ב־1967. אז, ברגע מרגש ואף היסטורי, היה הראשון שתקע בשופר ליד הכותל המערבי.
בשנת 1976, לאחר שמילא שורת תפקידים בכירים בצה"ל, עילם התמנה למנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית, וכיהן בתפקיד עד 1985. “זכיתי לעבוד בצמוד לכמה ראשי ממשלה, וכל אחד מהם הביא עימו סגנון הנהגה ייחודי, תפיסת עולם שונה, ואופי שהשפיע עמוקות על דרך קבלת ההחלטות הלאומיות", הוא מתאר. “רבין, למשל, היה איש של ‘קומונסנס’, כהגדרתו. הוא האמין בהיגיון פשוט ובריא. שיקוליו היו לרוב תכליתיים – נקיים מרגשנות, אך לא מחמלה. הייתה בו ישירות, לעיתים חדה, אבל תמיד רציונלית. הוא הקשיב, שקל והכריע. פרס, לעומתו, היה איש חזון מתוכנן להפליא. כל פרט היה שקול מראש. הוא לא ניהל, הוא תכנן. מחשבתו הייתה אסטרטגית, אך היא גם אפשרה לו לדמיין עתיד רחוק שאחרים טרם ראו. העבודה מולו דרשה הכנה מדוקדקת אבל גם פתיחות לרעיונות גדולים.
“בגין היה, מבחינתי, הפתעה נעימה. על אף תדמיתו, הוא התגלה כאדם מתחשב, נינוח, וכזה שייחס חשיבות רבה להיבט הערכי של כל החלטה. הוא לא הסתפק ברוב קואליציוני, הוא ביקש לשכנע. הפצצת הכור בעיראק, לדוגמה, לא יצאה לדרך עד שהוא הרגיש שכל שר בממשלתו מבין את גודל השעה ונושא עימו את כובד ההכרעה. שמיר שמר על שגרה כמעט נזירית – חזר הביתה מדי יום לארוחת צהריים עם רעייתו, גם בתקופות המתוחות ביותר. הוא האמין בנאמנות, בהמשכיות ובאחריות מאחורי הקלעים. סגנונו היה מאופק ושקול".
ב־1986 מונה עילם למדען ראשי של מערכת הביטחון ולראש מפא"ת (המנהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית), והשתתף בין השאר בפיתוח טיל החץ. “זה היה חזון שאפתני שכמותו לא נבנה אז בשום מקום אחר בעולם", הוא אומר היום. “הדבר דרש אומץ – טכנולוגי, תקציבי ומדיני. רבים הטילו ספק ביכולתנו להקים מערך כה מתקדם בזירה כה מורכבת, אך ההתמדה, המקצועיות והחדשנות הישראלית ניצחו. כיום, מערכת חץ היא נדבך קריטי במעטפת ההגנה האסטרטגית של ישראל. מערכת נוספת שאומנם קרמה עור וגידים לאחר תקופתי, אך יסודותיה הונחו עוד קודם לכן בתפיסת ההגנה הרב־שכבתית שגיבשנו, היא 'כיפת ברזל'. היא הפכה את הבלתי אפשרי לשגרה בטוחה, יחסית, והעניקה למדינה מרחב נשימה אסטרטגי".
"עם זאת, לנוכח גודל המחדל ונזקיו אני סבור שלא נוכל להסתפק בבדיקות פנימיות בלבד. כשם שהקמנו בעבר ועדות חקירה ממלכתיות לאחר אירועים מכוננים – ועדת אגרנט לאחר מלחמת יום הכיפורים, ועדת כהן בעקבות סברה ושתילה, ועדת שמגר לאחר רצח רבין – כך מן הראוי שנעשה כעת. ועדה כזו איננה ענישה, אלא צעד של לקיחת אחריות ציבורית, בירור עמוק ומכובד, והנחת תשתית מוסרית וארגונית להמשך הדרך. היא נדרשת לא כדי להאשים, אלא כדי לוודא שמה שקרה ב־7 באוקטובר לא יישנה לעולם".
התרעות פיקוד העורף