"אדם טוב קשה למצוא": מתנה לקוראים שלא פוחדים מספרות גדולה על הגיהינום ששמו הזולת

זה עשוי לסחוט צחוק מר מכל מי שקורא את "אדם טוב קשה למצוא" ויודע שאצל פלאנרי או'קונור, סיפור משעמם קשה עד בלתי אפשרי למצוא, אבל הזוועות שהיא מפנקת אותנו בהן מתחרות זו בזו עד שאין לדעת מה יותר נורא ממה.

מה שבטוח זה רק ש"קשה לחיות", כפי שמישהו אומר, פעמיים ברצף, ואז מוסיף, "בימינו אתה לא יודע במי לבטוח". "יכלה להיות אישה טובה", אומר הרוצח הסדרתי על הקשישה שזה עתה קיפד את חייה, "אם היה מישהו שיירה בה כל רגע מהחיים שלה" (אוקסימורון לפנתיאון). אבל אז הוא חוזר בו, בתגובה לשותפו שמתבדר מהרעיון, ונאנח: "אין תענוג אמיתי בחיים". הלב נכמר על הרוצח שאפילו חיסולה של משפחה שלמה כבר אינו מסב לו הנאה כמו בימים הטובים של פעם.  "בני אדם ודאי שאינם נחמדים כמו פעם", מלינה הסבתא זמן קצר לפני הירצחה.

ברוכים הבאים ליקום העכור של או'קונור, שמתה מייסורי הזאבת בגיל 39 (אחרי שהשלימה את כתיבתם של שני רומנים ו-24 סיפורים קצרים מופתיים), גלמודה בחברתם של מאה טווסים (עוד אוקסימורון קטן) שגידלה בחצר האחורית בבית משפחתה, לא בשונה מדמותה של "הבחורה השמנה המסכנה" וקטועת הרגל בסיפור "אנשי כפר טובים", ש"לא ידעה צעד של ריקוד מימיה ולא נהנתה מבילויים מקובלים", וכמובן לא טעמה אהבה רומנטית, וחום אנושי קיבלה במשורה, במקרה הטוב.

"תדעי לך שילד בן שלוש-עשרה שווה ברשעות שלו לגבר מבוגר ממנו פי שניים", מזהירה מישהי שיודעת שתקוות האנושות לא תצמח מהנוער, ובכל מקרה, ילדים כמו זקנים, כולם מועדים לפורענות מחרידה מכל סוג שהוא (המוטו הנוצרי של הסיפור הראשון, ששמו כשם הקובץ כולו, הוא: "הדרקון רובץ בצד הדרך, אורב לעוברים. הישמר פן יבלעך"). זה לא המקום לחפש אנשים נחמדים או סופים שמחים, ולמי שרע רק יהיה עוד יותר רע.

גבר קטוע זרוע (או'קונור מחלקת את כל הנכויות והפגמים במידה שווה ונדיבה בין דמויותיה משני המינים), ש"נדמה כאיש צעיר, אך במבטו ניכרה אי-נחת אדישה, כאילו הבין את החיים לעומקם", מנסה להסביר לדמות אחרת משהו עמוק. לדבריו, גם מנתח לב שאחז בידו לב אדם "ובחן אותו כמו היה אפרוח בן יומו", "לא יודע עליו יותר ממך או ממני (...) הרי אם היה לוקח את הסכין ההיא וחודר לכל פינה שלו, עדיין לא היה יודע יותר ממך או ממני. על מה את רוצה להתערב?". תגובת הזקנה אגב היא "על כלום", אבל גם בלי להתערב, ברור שאו'קונור מבינה בלב האדם, בנפש האדם, ביצר האדם ובמהות האדם יותר ממה שהיינו רוצים להאמין.

היא שופטת את האדם לחומרה ודנה אותו ברותחין, כמעט בכל גלגול, מהדורה ומצב שלו, וחומלת אך בקושי על החלשים ומוכי הגורל (ובמי לא הכה הגורל בסיפוריה?), כמו החירשת הננטשת שזוכה למחמאה ממלצר מזדמן, "עלם חיוור שסמרטוט שמנוני תלוי על כתפו" (גם נסיכים מוזהבים אין טעם לחפש פה), שאומר: "היא נראית כמו מלאך אלואים" (השיבוש במקור). גם הנורמטיביים שבבני האדם הם לשיטתה פריקים ביריד מהסוג המתואר בסיפור "משכן רוח הקודש", לצד הקופים המרקדים, האיש השמן והננסים.

התרגום של ליטוין, שהלכה לעולמה ב-2012, הוא בן 41 שנה, ומוטב היה לרענן אותו לזמננו, או להזמין תרגום חדש. מעבר לבעייתיות בתרגום המונחים הגזעניים והסלנג הדרומי הכבד שהספר משופע בהם, אי אפשר לקבל היום, עם כל הכבוד, תרגום של "סרט אימה" ל"סרט זוועה", או להשלים עם קיומן של אמירות כמו "אתה לא שום טיפש". למרות הכול, הקריאה מומלצת ביותר לכל מי שלא פוחד מספרות גדולה שמתעסקת בגיהינום המתמשך ששמו הזולת.