"שמעתי את הסיפור, במקוטע, מפי אנשים שונים, וכאשר יקרה לרוב במקרים כאלה, בכל פעם היה זה סיפור אחר".
פרום נדמה למספר כאיש זקן ("הוא נראה כאילו כבר עכשיו הוא מת ובגיהינום!"), אך לתדהמתו מתברר שפרום רק בן 52. ואף שאיננו "אלא חורבת אדם", פרום (שאותו אגב גילם בעיבוד הקולנועי משנת 1983 ליאם ניסן) מצטייר בעיני המספר כדמות הבולטת ביותר בעיירה. "הייתה זו חזותו ששפעה עוצמה נינוחה, חרף צליעתו שבלמה כל צעד כמשיכת שרשרת. היה משהו גלמוד ומרוחק בפניו, וכה נוקשה ואפור...".
המספר צולל לחידת חייו של פרום, שאותו מציגים יודעי דבר כקורבן "ההתרסקות", בה"א הידיעה, שאירעה לפני 24 שנים. פרום חלם, כמעט כמו כל תושבי המקום, לברוח הרחק מסטרקפילד (הבדיונית) שכוחת האל ומצומצמת האופק, שבה קיים "ניגוד בין חיות האקלים וחוסר החיים של הקהילה", והחורף הקשה מתורגם למצור ממשי בן שישה חודשים, ללא אור שמש ("כשנטו סופות פברואר את אוהליהן הלבנים מעל העיירה האדוקה וחיל הפרשים הפראי של רוחות מרס הסתער מטה לעזרתן").
"מי שיש לו שכל מסתלק מפה בדרך כלל", אומר אחד התושבים. לפרום אולי היה שכל, אבל זה לא הספיק. הוא היה זקוק גם למזל, אבל המזל היחיד שרדף אותו היה מזל רע ומר.
מצד אחד עוני עיקש ומתמיד (בקושי יש כסף לחימום בחורף), מצד שני נישואים אומללים וחסרי אהבה לאותה זינה (ככל הנראה היפוכונדרית וחולה מדומה), הממררת את חייו בעצם קיומה (מאחרית הדבר עולה כי היחסים האלה מרפררים לנישואי "מאסר העולם" של וורטון עצמה לבעלה המבוגר, החולה והמעורער).
רוב הסיפור מובא במבט לאחור, כלומר לפני "ההתרסקות", כשלפרום עדיין היו און פיזי, עלומים (אם כי כבר בגיל 28 התנהג כמבוגר בהרבה) ותקווה לעתיד טוב יותר. חרף רגשי האשמה שלו וצייתנותו/כניעתו הטבעית למוסכמות חברתיות, הוא כמעט מסוגל לדמיין את עצמו משאיר את זינה מאחור ופותח דף חדש עם מאטי, שנוטה לשתף פעולה עם חלומותיו.
עד שמהלך טרגי בכל קנה מידה של טרגדיה תופס מהירות חסרת שליטה, והפנטזיה הופכת לסיוט. פרום חי את כל חייו במדרון חלקלק, והמדרון הזה נמשך לאין קץ גם בקפיצה המבעיתה אל ההווה.
העוצמה של "איתן פרום" (שבין היתר עובד גם ליצירת בלט ששמה "עיוורון שלג", אבל ניחן באיכויות של אופרה קלאסית) אינה נופלת מזו של הגדולות בטרגדיות היווניות. האלים אולי לא קיללו את איתן פרום, אבל הגורל כאמור התאכזר אליו מרגע הולדתו, וממש נהנה להתעלל בו, וסופו היה כתוב על הקיר מאז ומתמיד.
לסבל נולד, ומכיוון שסיכוייו להאריך ימים גבוהים בהחלט, הוא נידון לעוד עשרות שנים של סבל מזוקק. הנחמה קצרת המועד שהעניקה לו מאטי - כרעיון וכאישה - היא בדיוק זו שחרצה את אובדנו. גאולתו הפוטנציאלית הייתה לחורבנו בפועל. סבלו מוכפל עשרות מונים רק מפני שהעז לקוות לטוב, או להאמין ש"מגיע לו" ולו קורטוב של טוב, ועל כך נענש.
לפעמים מוות הוא אכן האופציה המועדפת, אבל גם למות צריך לדעת, ולא כל אחד זוכה לחסד הזה. ולפעמים, למרבה האימה, ההבדל בין החיים והמוות כמעט שאינו מורגש, וכמו שמישהי בעיירה מעירה, "איך שהם עכשיו, אני לא רואה הבדל גדול בין הפרומים שלמעלה בחווה ובין הפרומים שלמטה בבית הקברות".
וכאן אפשר רק לרמוז שגם משפטי הסיום של הנובלה יכולים לשמש ללימוד כתיבה, ולהתחרות על תואר הנעילה המוצלחת ביותר מאז ומעולם של יצירה ספרותית. גיבורי הסיפור מפסידים, אבל הקוראים מרוויחים בגדול. צדק נחפש במקומות אחרים.