ליבליך מסתייג מייחוס האירוע הלבבי שעבר לחוויותיו בשוק הספרים המקומי (“הרופאים אמרו שזה עניין גנטי"), אבל בהחלט לא מסתיר את מורת רוחו מהדינמיקה הקיימת. “אני בא מהשואו ביזנס, אני לא פתי ויודע שצריך שם 'חם' כדי למכור ספרים. אם שמי היה א.ב.ג.ד. ז. יהושע או משהו כזה, מצבי היה יותר טוב. תודה לאל על חנויות הספרים העצמאיות, כמו 'רידינג', 'תולעת ספרים' ו'המגדלור', שמציעות אלטרנטיבה, ועל אפליקציית 'עברית', שאני די מרוצה ממנה. השוק צריך להיות הרבה יותר מבוזר. זה שאני כותב בעברית מצמצם אפשרויות מלכתחילה. על פרסים אי אפשר לבנות, ובכל זאת אני מגיש את ספריי לכל פרס אפשרי; אפילו יורם קניוק, שכתב כל כך הרבה ספרים טובים, זכה בפרס ספיר רק קרוב למותו, אחרי שנים של התעלמות ושל תמלוגים אפסיים. את 'סיפור על אהבה וחושך' של עמוס עוז קראתי אחרי שמצאתי עותק מושלך ברחוב. הלוואי שתהיה מהפכה אמיתית ושאנשים יחזרו לקרוא ספרים. בינתיים נקודת האור היחידה שנותנת לי קצת אופטימיות ותקווה היא שגם אם יפתחו את הבינה המלאכותית ברמות מופלאות, תמיד יצטרכו סופרים בשר ודם שיהיו הקול של התרבות ושל הדור".
“עכברתולים" הסאטירי והנשכני, שנוטף כישרון ומתהדר במוטו פתיחה כפול, מאת הפילוסוף עמנואל לוינס והוגת הדעות נועה קירל (“רק אני, הפאוץ' והחום של ישראל"), עוסק בשקיעתו של האחוס"ל (אשכנזי, חילוני, ותיק, סוציאליסטי, לאומי). אפשר למצוא בו בין היתר הדהודים למחשבותיו המייאשות למדי של המחבר על קוראיו הפוטנציאליים.
“הישראלי מכור לנוחות ולפינוק ואינו מוותר על תרבות הצריכה ורדיפת הבצע. עינו תמיד פתוחה לטראפיק (יותר מקובל עכשיו לדבר אנגלית) התנועה על מסך הסמרטוט־פון. אסור לנו להחמיץ את הסייל באיקאה, את יום הרווקים הסיניים, או טיסה זולה לניו יורק. למה ייבשנו ביצות וסללנו כבישים? כדי שהציבור יאמר אמן צריך לפצותו ולספק לו עבודה, ובעיקר לחם ושעשועים, נטפליקס וטיקטוק. בנוחות המיושבת הזאת מדשדש הרוב היהודי הפריבילגי להנאתו, חי באשליות חירות ושפע ופולט 'נאדות כחלחלים של סיפוק עצמי', כדברי חנוך לוין (...) גם העבדות של הפרוגרסיביים והמתונים לתקינות הפוליטית מסרסת כל זרזיף העזה ומחרישה את הביטוי האישי ואת מה שקשה לקרוא (...) לצערנו נדרש כאן פיצוץ אדיר העלול להביא בכנפיו את חורבן הבית. זה לא יקרה בביצה הבורגנית הקטנונית שמתווכחת על ציוצי עורך מדור תרבות וספרות עם פפיון, שפותח פה גדול, בעת שיש להתחמש, להתאמן ולהתחשל לקרב מול פלוגות הסער מבית ומחוץ".
“עד כה הצטרפו ליוזמה, שנקראת 'ארגון תרבות +', 12 הוצאות לאור, ואני מחכה לעוד תומכים", מספר ליאני. “היו כאלה שחששו שנסומן כ'טראבל מייקרים', אבל לא באנו ללכת מכות עם אף אחד. אני חבר של 'צומת' וסטימצקי. אין פה איזה כוחות אופל או קונספירציות, אין רעים בסיפור הזה, ואף אחד לא עושה פה מיליונים. אבל לשאוף לשיפור ולשינוי צריך תמיד. בינתיים הצלחנו להוריד ב־40% את הוצאות הדפוס, וכך אפשר יהיה להוציא יותר ספרים. עכשיו ננסה להוריד את הוצאות ההפצה. חברות ההפצה הן מתווכות שבסך הכל משנעות ספרים, אבל גוזרות קופון שמן, וגם הן לא מתעשרות. בתחום הזה בעיקר מפסידים לצערי. אולי יום אחד נצליח להקים חברת הפצה משלנו. התארגנויות כאלה עוזרות להשיג מחירים טובים יותר למו"לים, שישפיעו מיידית על תמלוגי הסופרים ורווחתם. נפגשתי עם שר התרבות הצרפתי, ולמדתי שהמדינה שלו מקצה תקציבים מטורפים לספרים שברור מראש שאינם מסחריים. פגישה חיובית שלי עם שר התרבות שלנו, מיקי זוהר, הביאה להקמתה של קרן של משרד התרבות, בהיקף של מיליון שקל, שתמיין ספרים לפי איכות בלבד, מין ספריית מופת, ותסייע להוצאות במימונם, וגם לאירועים בתקציב כולל של 4 מיליון שקל בשנת 2025־2026, של 'ישראל קוראת', פרויקט של התאחדות המו"לים לעידוד הקריאה, שבו המדינה תרכוש ספרים ותממן פעילויות מגוונות. הצעתי לשר גם לבטל את המע"מ על ספרים מודפסים ודיגיטליים, כמקובל בכמה מדינות באירופה (בהולנד שיעור המע"מ על ספרים הופחת ב־50%, כפשרה), אבל הוא שיער שמשרד האוצר לא יאהב את זה".
בצעד נוסף לרווחת הסופרים, מציעה הוצאת ביתן חוזה טאלנט לסופרים שתבחר, שיבטיח בית לכל כתביהם. גם ליאני מכיר את נפש קוראיו כמובן, ויודע ש"לאנשים פה אין מצב רוח או פנאי רגשי לקרוא, ובכל מקרה מי צריך פיקשן כשהחדשות כל כך מעניינות. משנת 2020 התחלנו בתהליך הידרדרות, עם הקורונה, 5 מערכות בחירות, המהפכה המשפטית, המלחמות. מערבולת כזאת היא לא מצב אידיאלי לשוק ספרים פורה ונינוח. אבל זה לא כל הסיפור. בזמנו לימדו לבגרות את 'אבא גוריו' של בלזאק, שבו בין היתר יש 19 עמודים של תיאור טפט באכסנייה. בן ה־11 שלי לא יצלח את זה בחיים, ואפילו לא תקציר AI של זה. סף הגירוי שלו הוא 5 שניות בערך, כמו בטיקטוק, ואם משהו לא תופס אותו, הוא מיד עובר לדבר הבא. אנחנו חייבים להתחשב בכיוונים החדשים שהעולם והטכנולוגיה מציעים; מספרי סיפורים תמיד היו ויהיו, גם אם בפורמטים אחרים, אבל אסור לנו לחשוב שהספרות הישנה והטובה היא רק נחלתם של חננות בלי חברים. ספרות היא מקור ומנוף למוביליות חברתית של ממש. אני גדלתי בשכונה ב' באשדוד, עם חסכים תרבותיים, פשע ברקע וקרובי משפחה אנאלפבתיים. הלכתי לספרייה העירונית, קראתי את 'המניפסט הקומוניסטי' ואת 'מוצא המינים', והספרים הצילו את חיי, פשוטו כמשמעו. עד היום, המוטו של 'ביתן' הוא האמרה של ברכט: 'הרעב, שלח ידך אל הספר, כי נשק הוא'".
התרעות פיקוד העורף