אירוע מוזר שפוקד את ארז ודגנית, זוג צעיר מהקומה השלישית, מניע את השכנות – שולמית, נעמי וחבצלת, כל אחת מדור אחר ובעלת מוזרות אחרת – להירתם לעזרה. שיתוף הפעולה רוקם בין השכנות קשר חדש החושף תעצומות נפש שבכוחן להחזיק את קירות הבניין. הסיפור שכתבה אינו רק על בניין ודייריו, אלא על מדינה, על אנשים שחיים בצמידות רבה מדי, ועל הכוח של אמנות להחזיק הכל יחד.
“הבניין בסיפור הוא דמות בפני עצמו", היא מתארת. “הוא כמו זקן שלא שולט בסוגריו, שמתפורר ודרוך לכל צעקה, לכל ריב, כי הוא חושש מסכנה. הבניין מתפורר, ויש עליו איום כבד של פינוי־בינוי. זה איום ממשי, שמאיים להכחיד מקום וזיכרון. תל אביב כולה נמצאת במעין לחץ מתמיד לשינוי ו’שדרוג’, אבל זה לא רק פיתוח – זה הרס של סמלים תרבותיים חשובים, משהו שמתרחש בצורה מאוד קרה ואינטרסנטית".
"אני אוהבת מאוד את האדריכלות של הבאוהאוס. אני באמת מרגישה שמה שקורה בעיר, ההתפוררות הפיזית לצד הקונפליקטים האנושיים, נכנס לכתיבה שלי בצורה טבעית. כשאני כותבת, אני לא תמיד יודעת לאן הרעיונות יובילו אותי. זה תהליך אינטואיטיבי. הבניין הוא לא רק רקע, הוא כמו דמות שצריך להקשיב לה, להרגיש את החריקות ואת הפחדים שלה", היא מסבירה.
מקצוע לא יציב
עומר (65), שחקנית, קומיקאית, אמנית פלסטית וסופרת, ממטירה במהלך שיחתנו סיפורים בקצב מסחרר של יצירה ותשוקה. “מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי לעשות כמה דברים במקביל", היא מספרת. “בגיל 3 התחלתי גם לצייר, גם לנגן על פסנתר וגם לעשות חיקויים. בשלב מאוחר יותר כתבתי שירים וסיפורים. זה תמיד היה אצלי, חלק מהאישיות שלי".
“אני חושבת שאבא שלי מאוד השפיע עליי", עומר אומרת. “קיבלתי ממנו במתנה הרבה דברים שאני מלאת תודה עליהם, כמו רגישות לשפה והסתכלות מסוימת על החיים, על אנשים. הוא לימד אותי להבחין בין מה שבאמת איכותי ובין מה שמתחפש לאיכותי מבחינת תרבות ושפה. הכתיבה שלי שונה לגמרי מזו של אבא שלי, אבל הערכים שקיבלתי ממנו נותרו אבן יסוד בדרך שלי".
כילדה היא ציירה, כתבה שירים, ניגנה, עסקה באמנות פלסטית, ואל המשחק הגיעה מאוחר יותר. “ההורים שלי אמרו לי, וצדקו, שמקצוע המשחק הוא מאוד לא יציב", היא משחזרת.
“אבל לא הסתדרתי במקומות אחרים. למדתי באקדמיה מוזיקה וספרות עברית, אבל לא הצלחתי להתמיד ולסיים את לימודיי. יש לי קשיי למידה, שאז לא אובחנו, ואני פחות מסוגלת ללמוד בקבוצות. בעיקר לימדתי את עצמי. העשייה עבורי הייתה, ועודנה, דרך לשרוד".
בשנת 1982 הגיעה עומר לסטודיו למשחק “ניסן נתיב", החלה ללמוד משחק בצורה מסודרת ואף זכתה במלגת הצטיינות. או כפי שהיא עצמה מגדירה זאת: “מצאתי את המקום הנכון לי".
“דבי ואני היינו חברות טובות מאוד, והוזמנו להנחות יחד את העדלאידע בתל אביב ב־1986", עומר נזכרת. “בעקבות התגובות הטובות שקיבלנו על הופעתנו שם התחלנו להופיע במועדון 'המרתף העליון' בבית ליסין. ומשם הכל התגלגל".
"היינו כותבות את החומרים שלנו בעצמנו, וזו הייתה תקופה נהדרת של יצירה משותפת. הצמד נוצר מחברות ומשיתוף פעולה טבעי. בתיכון היינו מצחיקות אחת את השנייה, וזה נולד משם. זו הייתה אחת התקופות היפות בחיי. בין דבי וביני הייתה דינמיקה נכונה, נדירה ביותר", היא מספרת.
השתיים הגישו בתחילת שנות ה־90 את פינת הסטנד־אפ “מקום בעמידה" בתוכנית “זהו זה!", כיכבו בסרט מתיחות (“על הפנים"), העלו שלושה מופעי בידור מוצלחים פרי עטן (“כזה כאילו", “למה מי למה מה" ו"דבי ונולי 3") וב־1997 נפרדו.
“הפירוק היה הדרגתי", אומרת עומר. "זה התחיל ברגע שלדבי היה בן זוג, והדינמיקה בינינו השתנתה. אחרי כמה שנים, כשהבנו שמיצינו את זה, החלטנו להיפרד, ועשינו זאת יפה, ללא שום ריב".
ותודה לכדור השינה
עומר אינה מתרפקת על זיכרונות של כוכבוּת מימי ההצלחה הגדולים, להפך. “הפרסום לא באמת הזיז לי, אולי זה בגלל שהיה לי אבא מפורסם. זה לא ריגש אותי", היא אומרת. “מה כן שימח אותי? שמישהי אמרה לי שאני גורמת לה לצחוק. לגרום לאנשים לצחוק ולשפר את מצב הרוח שלהם היה הדבר הכי חשוב לי. הרבה יותר מפרסום".
לאחר פירוק הצמד היא פיתחה קריירה של משחק בתיאטרון (“כולם היו בניי חוץ מנעמי", “האבא של החתן", “במילא", “אבירות מתעלפות"), בקולנוע (“סיפורי תל אביב", “באזזז", “פרחים של מרציפן") ובטלוויזיה (“מתיר עגונות", “שלטון הצללים", “קיבוצניקים"), וגם העלתה מופעי יחיד שכתבה (“מתה לחיות 2" ו"מופרע קומי").
בתחומי יצירה אחרים הציגה עומר ציורים ויצירות אמנות פלסטית נוספות בכ־25 תערוכות, כתבה שישה ספרים וגם פרסמה שירים וסיפורים בעיתונים ובמגזינים. “אני חושבת שהעשייה שלי היא גודש הגודשים, ואני מתכוונת לגודש של הצבעוניות והרבגוניות".
"גם הרקמות שאני יוצרת ומציירת צפופות ומלאות צבע ודימויים", היא מעידה. “אני אוהבת המון תבלינים, גם באוכל וגם ביצירה שלי. אני מגוונת את עיסוקיי כדי להשתפר בחיים".
התרעות פיקוד העורף