לילה, חלום על נגיף סיני קטלני נמהל ברעש הצרצרים ויללות התנים. הכול כל כך שקט כאן בקיבוץ, ורעש הכרך של רומא מתחיל להיעלם. אני חולם שאנחנו בסגר כבר ארבעה חודשים. המגפה כבר השמידה את רוב האנושות. אנשים מסביבנו מגיעים לחרפת רעב ויוצאים בלילות כדי לנסות ולפלוש לבתים של מי שעוד יש להם. אני שומע אותם מתהלכים סביב הבניין שבו אנחנו מתגוררים כבר שנתיים ברומא, מועכים את עלי השלכת היבשים והצהובים בחצר ברגליהם היחפות, פותחים פחי אשפה ונוברים בהם כמו חתולי רחוב מורעבים. אני שומע אותם משתעלים זה על זה. זו הדבקה מכוונת, נרי לוחשת אליי בפחד.
אני ונרי ושלושת ילדינו ביחד במיטה. מחובקים. אנחנו מנסים לנסוך בהם תחושת ביטחון. למטה, הנגועים מנענעים את דלת הכניסה לבניין באלימות הולכת וגוברת. הם נוהמים ומשתעלים בפראות ונשמעים לי כמו להקת כלבי ים. הדלת נפרצת בקול רעש גדול. אנחנו נצמדים. הצעדים בחדר המדרגות הולכים ומתרבים. הולכים ומתקרבים. עוד רגע הם יגיעו גם לכאן. אני מכסה את עצמי עד מעל לאף, מנסה להקיף את כולם בחיבוק חזק, אבל אנחנו רבים והידיים שלי קצרות. הנגועים נעצרים בקומה שלנו. הם ליד הדלת. אני ממקד את מבטי באור המהבהב של המזגן, ומחכה.
אני מתעורר מבוהל במיטה שלנו בבית הוריה של נרי. לבד. הנגיף הסיני עוד לא הגיע לכאן, אבל שם הוא מפיל קורבנות בצרורות, משתלט להם על הריאות וחונק אותם למוות בתוך כמה ימים או שבועות.
אני מזיז לאט ובזהירות את היד כדי לראות אם אני עוד תחת ההשפעה. נדמה שהיא נעה בתוך חומר סיכה כלשהו, כאילו האוויר נהיה שמנוני סביבה. אתה עדיין מסטול. תירגע. תירגע ותחזור לתנוחה הבטוחה. אף מכוסה, עיניים ממוקדות בנורת המזגן. תעבור את זה, תנסה לישון.
אני מחפש את הטלפון הסלולרי כדי לראות מה השעה. לא ברור לי כמה זמן חלף מאז ישבנו על המרפסת של ההורים שלה בקיבוץ. נדמה לי שעברו רק כמה שעות. זה סוף החורף עכשיו, פברואר, והגענו לבית הוריה בקיבוץ לחופשה קצרה. לאמא שלה יש ויד נקי ומזוקק כדי להקל על בעיות הגב שלה. מכיוון שאני המנוסה משנינו, אני מחלק הוראות בטיחות.
היא מגישה לי את הג'וינט. אני רוצה להגיד לא, אבל לוקח כדי שלא תבחין בחרדה הקלה שמאיטה את העולם סביבי. עוד שתי שאכטות והראש שלי כבר מסוחרר. העולם ממשיך להאט, הכול נהיה סמיך, הידיים כבדות, הפנים מרגישות מוזר. אני מתבונן בה מעשנת ברוגע, שעונה לאחור בכיסא, מפזרת את העשן לאוויר הלילה החורפי והנעים.
אנחנו עולים על הכביש ההיקפי. האוויר קר וצלול והרעש בתוך הראש שלי עדיין הולך ומתגבר. שנינו נולדנו כאן, בעמק הזה, בקיבוצים שונים. למדנו באותו בית ספר תיכון, אבל מאחר שנרי צעירה ממני לא הכרנו עד לשנות העשרים של חיינו. כמו בקלישאה על סרטים רומנטיים, נפגשנו במסיבה ששנינו נגררנו אליה בעל כורחנו.
התרעות פיקוד העורף