"עברתי שם השפלות, סדיזם, התעללויות. הייתי לשלד אדם, וגם בשלד הזה התעללו. נעתי בין חיים למוות, על הקצה – אך האור שבתוכי מעולם לא כבה. הספר הזה אינו בא לספר לכם רק על הסבל, התלאות ומעשי ההתעללות, אלא גם על ההתמודדויות מול אותו סבל, על האור שראיתי במקום שהיה עמוק באדמה".
"למרות כל מה שעברתי – מעולם לא נתתי להם לכבות בי את האור. אני רוצה לתת לכם מהאור הזה, מהכוח הזה, ולהעביר לכם את התובנות שקיבלתי במסע אל הגיהינום ובחזרה ממנו".
טלפון ב־2 בלילה
"שוחחתי עם אלי־ה בטלפון, והיה חיבור. הסברתי לו שהוא צריך להיות אצלי שעות בכל יום, בלי הגבלה, עד שאני משחרר אותו. ואכן נפגשנו מדי יום לשעות ארוכות. חודש רצוף הוא היה אצלי בבית. הרבה פעמים הוא הגיע עם זיו עבוד, בת זוגו", תיאר.
"רציתי גם לפתוח אותו לדברים שהדחיק, שהמוח מטבעו הדחיק. ככה, לאט־לאט, אלי־ה נזכר בעוד דברים, בעוד סיפורים. כשהוא התחיל לדבר, הוא לא הפסיק. היו שעות של דיבורים ללא הפסקה. הוא לא ישב ודיבר, היה קשה לו לשבת כל הזמן. הוא היה הולך מצד לצד ומדבר, ואני הייתי צריך להיות בקשב מלא, מרוכז מאה אחוז. אלי־ה שאל אם זה בסדר שהוא זז ככה. אמרתי לו 'תרוץ, תקפוץ, העיקר שתדבר'", הוא מתאר.
בתהליך כתיבה, מבהיר חליפה, "אתה לא רק שומע סיפור, אלא צריך להיכנס לתוך הסיפור. אלי־ה בערך בגיל של הבת שלי. הכנסתי את עצמי בצורה מודעת לרעיון שהוא כאילו הבן שלי, והוא עכשיו בתוך המנהרה, חטוף, ואיך אני חי עם זה ומה אני מרגיש, כדי להעביר את החוויות של אלי־ה בצורה אותנטית לקוראים. אם אתה לא מרגיש את זה, אתה לא יכול להעביר את התחושה. אתה צריך לחיות את זה".
חליפה מדגיש, "עברתי איתו אירוע־אירוע, הרבה פעמים תוך כדי שהוא נזכר בדברים נוספים. היה מקרה שאלי־ה התקשר אליי ב־2 וחצי בלילה. פחדתי שאולי קרה לו משהו, ואז הוא אמר, 'נזכרתי בסיפור, אבל לא חשבתי שתענה לי'. עניתי שאענה לו בכל שעה".
הספר, שנמכר באתר "סטימצקי" ומהשבוע הבא גם בחנויות הרשת, נמצא בימים אלה בתרגום לאנגלית. את שמו "מופָוַואדַאת" ("משא ומתן" בערבית), הגה כהן. "אלי־ה בא אליי עם השם הזה", מספר חליפה.
הספר לא מתחיל בשבי, אלא בילדותו של הגיבור. חליפה: "מסופר, בין השאר, על התקופה שבה הוא היה לוחם בצבא, על ההיכרות שלו עם זיו, וכמובן על האירוע המטלטל שמתחיל בנובה וממשיך במיגונית המוות, שם הוא היה עם זיו. אבל במהלך כל תקופת השבי הוא לא ידע שהיא שרדה".
הוא מוסיף, "הספר מדבר על התמודדות. איך אלי־ה שמר על השפיות שלו במהלך השבי, איך מתמודדים במצב קיצון, איך לא מרימים ידיים גם כשמכים אותך, מרעיבים אותך, מתעללים בך. אני למדתי ממנו, מהדברים שעבר. מכך שהיה אופטימי למרות הכל, שהודה לאלוהים בכל יום. הספר מגיע עד רגע השחרור, שבו אלי־ה פוגש את המשפחה, את זיו, ומגיע לבית החולים".
דרמה פסיכולוגית
חליפה מודה שהסיפור קשה מאוד. "לפעמים, במהלך העבודה על הספר, היה צריך להכניס גם בדיחות, הומור שחור שישבור קצת את הקושי. לדוגמה, אמרתי לו בציניות שלשובה מסוים צריך להעניק את אות חסיד אומות העולם".
"למשל, הרגעים האלה שבהם מביאים אותו עד קצה הרעב, במצב שהוא בחושך, לא רואה כלום, קשור בשרשראות ברגליים, תולעים סביבו – והוא עדיין מנסה להיאחז במשהו שישמור על השפיות שלו, להיזכר בזיו. הוא כותב בדמיון שלו מכתב לזיו, שבו הוא מספר לה שהוא יהיה חזק, שהוא ישרוד ושהם לא ישברו אותו", הוא מספר.
"אמרתי להם שאחרי השבי אלי־ה אחר פגש זיו אחרת, ועכשיו הם ממשיכים בזוגיות. זה לא פשוט. איך הם עושים את זה? זה כבר לספר הבא. יש ביניהם אהבה בלתי רגילה, אהבה עצומה. מה שהם עברו, איך שהיא נלחמה עליו, ואיך הוא אהב אותה וחשב עליה לאורך שנה וחצי, והם לא נשברו. יש המון מה ללמוד מהם", חליפה מציין.
הוא מוסיף, "זיו בחורה מאוד חכמה. גם אלי־ה אדם חכם מאוד, מבריק. לדעתי הוא צריך להיות בעתיד מנטור, ללמד אנשים איך להתגבר על קשיים. גם מטרת הספר, מעבר לסיפור עצמו, היא לתת כלים ותובנות לאנשים, איך להתגבר על קשיים גם במצבים הכי קיצוניים. איך לשמור על השפיות שלך, על האופטימיות שלך. הספר אמור לתת כוח למי שיקרא אותו".
התרעות פיקוד העורף