איש הקשר הטלפוני לא היה איש בשורה. "בשעה זו ממש", הבהיר לטוביה בקול מונוטוני, כאילו קרא מתוך הכתב, "המטיל עושה את דרכו לעבר בית החולים המלכותי במלבורן, משם יישלח לבית החולים סַן ז'וֹזֶף שבמרסיי, ורק אז אפשר יהיה להחישו לעבר בית החולים האוניברסיטאי על שם יוּליסֶס סימפסון גרַנט שבפילדלפיה".
טוביה סגי נהור ניסה להבהיר כי השעה דוחקת והבטיח להכפיל ואפילו לשלש את עמלת הטִרחה אם יחול שינוי בלוח הזמנים של פיסת המתכת הקסומה, אבל הקול שבקצה הקו השיב לו בגערה מרומזת כי המְטיל מֵשִׂיחַ אילמים, פוקח עיוורים ומקיץ נרדמים, מיטיב לרעים ולטובים, ואין לפניו לא עוולה, לא משוא פנים ולא מיקח שוחד.
מבעד לדלת הפתוחה ראה טוביה את מייקל גרוס מוקף בסבך צינורות: צַנְתַּר שתן, עירוי פריפרי למתן תרופות ונוזלים דרך הווריד, עירוי עורקי למדידת כמות הגזים בדם, חיישנים למדידה רציפה של לחץ הדם, עירוי מרכזי, זונדה להזנה, וטוּבּוּס שחיבר את מכונת ההנשמה אל הקנה. העייפות משעות השהייה הרבות ליד מיטתו של השְׁכִיב מֵרַע החלה להכריע את גופו, והוא שקע אל תוך הכורסה המרופדת בסמוך לחדרו של חברו הטוב. מדי כמה רגעים נחלץ מכורסתו כדי לוודא שתשדורות המסך אינן מבשרות רע ושנשמתו של החולה עדיין צרורה בצרור החיים.
כשניעור משנתו החטופה לקול צפצוף רם ומתמשך, זינק בבהלה אל המוניטור. רופאה ניצבה למראשותיו של החולה, וטוביה הבחין בתג הנושא שם משפחה יהודי נפוץ ענוד על דש חלוקהּ. "הוא עדיין כאן", אמרה לו. "רק כשהקווים במוניטור יהפכו לקו אחד רציף וישר, תוכל לקרוא קריאת שמע".
עד שנפל מייקל גרוס למשכב היה סניור טוביה סגי נהור נודע בשערים כמי שחס על רגעיו יותר משהוא חס על ממונו. משעה שפסע בחרדת קודש אל חדר הלימוד הצר לא פסק פיו מלפלפל בדברי תורה, עד שהגיע זמן קריאת שמע של ערבית. מי שראהו לומד גמרא בבית המדרש נדמה היה בעיניו כאילו הוא עוקר הרי הרים ממקומם וטוחנם זה בזה.
הבריות ריננו אחריו שהוא קנאי לאלוהיו כפנחס בַּשִטִּים, ויש שנשבעו בנקיטת חפץ כי פעם נעץ חרב בבית המדרש ואמר: "כל מי שיפסיק ממשנתו יידקר בחרב זו". את הבאים בשערי המבנה קידם שלט המזהיר את מי שאין תוכו כְּבָרוֹ שלא ייכנס אל בית המדרש, עד שנתמעטו התלמידים וכמעט לא נמצאו שם למדנים.
תשע שנים חלפו מאז הגיע סניור טוביה לפילדלפיה בעקבות חברו מייקל גרוס, כדי לעשות בה את תורתו עיקר ואת מלאכתו עראי. אף על פי שפילדלפיה - השוכנת על אם הדרך שבין המטרופולין הגדולה ניו יורק לבין וושינגטון הבירה - היא עיר גדולה לאלוהים ובה יותר ממאה ושישים ריבוא בני אדם, הרי שמעולם לא נחשבה כעירם של סופרים וחכמים יהודים. אמנם כמו ניו יורק, גם היא כרך שיש בו הכול והכול בו: לניו יורק יש תיאטראות בְּרוֹדְוֵוי ולפילדלפיה יש "מרכז קִימֶל". את ניו יורק מקשטים גשר וֵרֵזאנוֹ, גשר ברוקלין וגשר קווינסבּוֹרוֹ, ואילו לפילדלפיה יש גשר בנג'מין פרנקלין, גשר בֶּטסי רוֹס וגשר טָקוֹני־פַּלמַיירָה. בניו יורק שוכנת אוניברסיטת קולומביה המעטירה, ופילדלפיה מתפארת באוניברסיטת פנסילבניה היוקרתית. ניו יורק בנויה על גדותיו של נהר הַדסוֹן, ואילו פילדלפיה משתכשכת במימיהם של הדָלָוֵור והסְקוּקֶל.
ניו יורק מתהדרת בפסל החירות, ופילדלפיה מתגנדרת בפעמון המפורסם ביותר בתבל. בניו יורק פעלו בֵּייבּ רוּת׳ - מגדולי שחקני הבייסבול בכל הזמנים, ולוֹרנס טֵיילוֹר - אימת הקווֹרטֶרבֶּקים של הפוטבול האמריקאי, ואילו בפילדלפיה שיחק כדורסל דוקטור גֵ׳יי האגדי, ובה התגורר המתאגרף הנודע ג׳וֹ פְרֵייזֶ'ר. בשתיהן בתי קולנוע למכביר, מועדוני לילה שוקקי חיים, פינות אפלות ורחובות שטופי זימה, שווקים גדולים, מגדלים הנושקים לרקיע השמיים, כנסיות גוֹתיות, דוכני אוכל רחוב ומסעדות יוקרה, מוזיאונים נחשבים לאמנות ופארקים עצומים.
בשתיהן מתגורר ערב־רב של לאומים, ובשתיהן מתנגנות להן ברחוב שבעים לשונות. אך יתרונה של פילדלפיה טמון בעברה: בשנת 1776 נתכנסו בה נציגי המושבות והכריזו על עצמאותה של ארצות הברית, ובשנת 1787 אושרה בה החוקה האמריקאית. לפילדלפיה יש גם גבינה מפורסמת, והסנדוויץ' הכי מושחת ביבשת - פִילִי צִ׳יז סְטֵייק. ועל אף כל זאת, כל מי שפסע פעם ברחובותיהן יודע שתהום רַבּה פעורה ביניהן. דורשי רְשומות מדמים את ניו יורק לפני החמה ואת פילדלפיה לפני הלבנה.
כי ניו יורק ניחנה בתכונה שאולי אין דומה לה בשום עיר אחרת בארצות הברית. יש אומרים: נשמה יתרה ניתנה בה, ויש אומרים שאין בה נשמה כלל. כך או כך, הכול מודים שהיא מוֹתרת מכל האחרות, לא בשל גודלה או עושרה אלא משום שנֶעֱרְתָה עליה רוח ממרום, או שמא דווקא משום שהאל פסח עליה ולא נפח בה מרוחו כלל.
בשתי ערים גדולות אלה, שרק נסיעה קלה בת כשעה וחצי בטֶרנפַּייק של ניו ג'רזי חוצצת ביניהן, חיות להן קהילות יהודיות גדולות. בניו יורק דרים כמיליון ומחצה מצאצאי אברהם העברי, ובפילדלפיה כרבע מיליון מאחיהם, והממעיטים אומרים: כעשרים ריבוא. בניו יורק חיים כל שלומי אמוני ישראל: חסידים ומתנגדים, ליטאים ובריסקאים, אנשי ויז׳ניץ וסדיגורא, חסידי ערלוי וחסידי גור, הקהילה הקדושה של לובביץ׳ וזו של סאטמר, חצרות קרלין ו"שומרי אמונים", עוטי המקטורן הקצר ולובשי קפטני ה"זברה", חובשי המגבעות האופנתיות ובעלי השטריימל, ספרדים הנוהגים כשיטת ה"בן איש חי" ומזרחים המתנהלים על פי ה'שולחן ערוך', קנאים העלולים לפגוע במי שבא על נוכריות, ואף בועלי נידות וסתם אנשים שאינם חפצים בחיים דתיים. ומניינם של האחרונים - כחול הים אשר לא ייספר.
לפילדלפיה, לבד מ"קהל קדוש מקווה ישראל" - בית הכנסת ההיסטורי, שיסדו בשנת 1771 יהודים ממוצא ספרדי, חמש שנים בטרם היווסדה של ארצות הברית - ישנם גם בתי כנסת של חוזרים בתשובה גמורה, של קונסרבטיבים, של רפורמים, של יוצאי חבר העמים ושל דוברי שפת הקודש. אבל רובם של היהודים בפילדלפיה וגלילותיה מקדשים את השבת בנסיעה. בימות הקיץ הם יוצאים לחוף של וַיילְדווּד או לאטלנטיק סיטי שבניו ג׳רזי, ובימות השלגים לסקי בהרי הפּוֹקוֹנוֹס שבפנסילבניה, ומסתפקים בידיעה שאבות אבותיהם עבדים היו לפרעה במצרים ולאחר מכן יצאו משם ברכוש גדול. כי חזקה בידיהם, זה כבר שני דורות, ששֵב ואל תעשה - עדיף.
ליהודי פילדלפיה יש גם מה שאין ליהודי ניו יורק: אף על פי שחכמיה מועטים, קבע בה את דירתו גדול התורה רבי שמואל קמינצקי. במערבה שוכנת כבוד ישיבת פילדלפיה הנודעת לשם ולתהילה, ובצפון־מזרחה נאחזו חברי קהילת קודש "היד החזקה", ששמם יצא מסוף היבשת ועד סופה כאנשי מעשה וכגומלי חסדים. אבל כל מי שהזדמן פעם בחייו לבתי הכנסת של שתי הערים יודע שתהום פעורה ביניהם. יש אומרים: משום שרוח האל מפעמת בין צריחיה של העיר ניו יורק, ואחרים אומרים: משום שהאל מעולם לא בא בשעריה.
אף על פי שכמעט עשור חלף מאז עקר אליה, התהלך סניור טוביה סגי נהור כזר בפילדלפיה. לא מחמת שלא התמצא במבואותיה של העיר - כי סניור טוביה היה בקיא להפליא ברחובות פילדלפיה כפי שהאמורא שמואל היה בקיא בשבילי נהרדעא, וגם כשנהג במכונית השברולט־קַפּריס הלבנה הישנה שלו בנתיביה מעולם לא נזקק לעזרת מפות דרכים - אלא מפני שלא חש שייכות לשום מקום שנקלע אליו: לא לרחובות העיר, לא לבתיה, לא לתושביה, ואפילו לא לבתי כנסיות ובתי מדרשות שבה. גם כשנשא את עיניו לשמיים, בימים המעטים בשנה שבהם הם נראים תכולים ונקיים, חש כי הוא זר להם והם זרים לו.
לפני שעבר לפילדלפיה התגורר סניור טוביה סגי נהור באָפֶּר אִיסט סַייד בניו יורק. הוא נמנה עם אותם הסוברים שכנפי השכינה העליונה סוככים על האי מנהטן יומם וליל, כַּחֲשֵׁכָה כָּאוֹרָה, כנשר על גוזליו ירחף. כשהתהלך לאורכו ולרוחבו של האי הצפוף והשוקק חש שהוא מכיר את אבניו ועציו מאז ומתמיד אף על פי שנולד אלפי מילין הרחק משם. מימרה שגורה הייתה בפיו כי מאז רכש הסוחר ההולנדי פטר מינוּאי בשנת 1626 את האי מתושביו האינדיאנים בשישים גילדֶרים הפך חבל האדמה הזה לארץ אשר האלוהים דורש אותה תמיד ועיני ההשגחה האלוהית ממוקדות בה מראשית שנה ועד אחריתה. ואולי כל זאת משום שמאז הגיח בגפו מבטן המטוס בנמל התעופה על שם ג׳ון קנדי והוא צעיר בן שלושים לא הפסיקה ההצלחה להאיר לו פנים, ונפשו נקשרה באבני המקום.
מכריו האמינו שבשל חזותו הסתמית לא דבקה בו עינא בישא, וליצני הדור היו מדקדקים ואומרים כי כשהשטן היה מבקש לרקד כנגדו, לא היה יכול להבחין בינו לבין אחרים ועל כן היה מניח אותו לנפשו. רק שׁוּמָה אחת כגודל גרעין חמנייה הייתה תקועה לו על מצחו בין שתי עיניו, לְאוֹת וּלְטוֹטָפֹת, והייתה נוסכת עליו חן וחסד בעיני אלוהים ואדם.
התרעות פיקוד העורף