בר מצייר על קירות ומדבר על אומנות. "במוזיקה אני מרגיש תחושה של חיות, של נראות, כאילו אני בשלב הבא של עצמי. הקול הפנימי מובן, אני יודע על מה אני מדבר. בציור אני מציג את העולם הקודם, את העבר, בגלל זה הוא כל כך קודר. אולי כי העניין שלי במוזיקה הוא חדש יחסית. הוא בעצם העתיד. שפה חדשה שהמצאתי".
ברוך יעקבי, איש חינוך ומנהל בית ספר לשעבר, רואה את הנערים שבחבורה ("חבורה עם מאורה") שממלאים את "ראשים מדברים", כפי שראה כל תלמידה ותלמיד במהלך הקריירה הפדגוגית שלו. כל הדמויות הראשיות בספרו נמצאות על מה שמכונה "הקשת הקווירית", ויעקבי מאיר אותן במלוא מורכבותן, על יופיין וחולשותיהן ומצוקותיהן וחלומותיהן ונפלאותיהן, בכל צבעי הקשת.
אין חשוב ונחוץ וקריטי מזה בעולם שנעשה יותר ויותר עוין ללהט"בקים וזכויותיהם, ושבו האנשים שבידיהם נתונות העוצמה וההשפעה הגדולות ביותר, מנשיא ארצות הברית טראמפ (אצלו זה כבר מקרה אבוד, ואם נסביר לו, כמו לאליפלט, מה זה יועיל?) ועד המעצמה הספרותית רולינג (שעדיין עשויה להאמין בחמלה ובהבנה עמוקה יותר של נפש האדם, עוד לא אבדה תקוותנו) מסיתים בגלוי נגד קבוצות מוחלשות ומבטלים כלאחר יד את עצם קיומן ואת הלגיטימיות האנושית שלהן; פעם ירו גם בסוסים, היום דוקרים נערות ונערים שמחפשים דרך להמיר את הבושה בגאווה, ופשעי השנאה מתרבים ומסלימים.
יעקבי מיישיר מבט אל המציאות, לא ממתיק אותה לרגע אבל עוטף אותה בגוונים של תקווה. זה מתחיל במעשה החתרני מכולם לכאורה, ובוודאי החלוצי, של הקמת חבורת נערים ונערות שאיננה חסמב"ה. חבורה שכמותה לא נראתה עד היום בספרות הישראלית.
כאמור, יש להם מאורה שעשויה להזכיר את המערה החשמלית של החסמב"אים (זו שמקומה משום מה בגן העצמאות בתל אביב, אפרופו הקשת הקווירית), אבל בניגוד לחסמב"אים האמיצים, כאן החברים הם חיילים בשירות עצמם וקהילתם הספציפית, ולא בשירות המדינה האולטרה־מיליטריסטית, ובמקום תמר היפה ישנה דני הלסבית ובמקום אהוד השמן נוכל לפגוש את עזרא הביסקסואל למשל.
ברומן הביכורים המצוין שלו, "מושלך", הפליא יעקבי לתאר את החיים בשולי השוליים של החברה, בחיפה האפלה ("עיר עם אופק של שקיעה", קרא לה שם) שמככבת גם כאן. חיפה של חורבות והריסות, שעשויות להפתיע, כדברי המספר.
"מאורה יכולה להיות בית, מבנה יכול לחולל חיים גם כשהוא הרוס, אהבה אפשר למצוא בפח". ב"מושלך" אמר יעקבי על המושלכים: "הם שם, חלק מהנוף, שרויים בעיר, פשוט מונחים שם, מושלכים", ואילו ב"ראשים מדברים" מעיד המספר: "אנחנו מונחים. כמו גל אבנים, כמו בניינים נטושים. מחכים שמשהו יקרה".
מחכים לגודו, אם תרצו. ובכל זאת ה"משהו שיקרה" כבר קורה, מעצם קיומם: הם עצמם השינוי שהם חולמים עליו. בניגוד לצלליות האדם ב"מושלך", הנערות והנערים האלה הם העתיד עצמו. גישת הגאולה דרך הביבים, מאסכולת ז'אן ז'נה, ממשיכה אצל יעקבי גם בדברו אל בני הנעורים (והוא פונה אליהם כאל מבוגרים לכל דבר).
הוא מדבר על "תמימות כואבת", מסביר ש"אפשר לחגוג אהבה גם עם סימני שאלה" ומפרט כתובות גרפיטי כדלקמן: "על קיר אחד התחולל מאבק רב שלבים: כתובת ראשונה: מסתננים=סרטן. אחר כך שינוי ראשון: המסתננים הם בני אדם, גזענות=סרטן. ובשוליים נכתב בוורוד: אהבה מחליפה שנאה".
ספרו השני של יעקבי למבוגרים, "עד שיבוא כלב ים קטן", הבנוי כרצף סיפורים וקטעים שמתחברים לשלם אחד מפעים, הוא מסע קליידוסקופי בין נופי נפש וחוויות חיים ששוב מתקיימים בשוליים לכאורה, אבל גם במרכז הקיום עצמו.
"אתה יכול להיות את", מבטיחה הסבתא לנכדה, ששותה את מילותיה בצמא (לו רק הייתה לג'יי.קיי. רולינג סבתא כזו! אבל עם זאת, אולי רחמנא ליצלן היה לה סבא כמו זה שצועק על הסבתא: "מה את עושה, יוטפויומאט, את מקלקלת אותו, גועל נפש, הופכת אותו לילדה"), "או אתה, הכל אפשר, עכשיו תורך. החדר הזה הוא רק ההתחלה".
החדר הזה יהפוך למאורת החבורה, ולכן השיגור אל החלל החיצון, שבו כל אדם יכול להיות מה שהוא, כל נערה יכולה להיות חופשייה ולצעוד במצעדי גאווה ללא פחד, וכל אהבה מחליפה שנאה. בהשאלה מציטוט של הסופר האמריקאי דניאל הנדלר, גאווה היא דבר יפה בעולם מכוער. ויותר יפה מזה פשוט אין. אלייך, ג'יי.קיי. פתחי את ליבך החשוך והכניסי אליו את האור. את עוד תודי לנו בסוף.
התרעות פיקוד העורף