אדמון המשיכה "אבל העול אכן היה עול מבחינות מגוונות, והוא הלך והמעיט את העונג שבקריאה ובכתיבה גם יחד. בשלב שבו המודעות הפכה למועקה הבנתי שעליי לחדול. פשוט מפסיקים וזהו. בלי טקס. הרי היום אפשר להיפרד בלחיצת יד וירטואלית".
היא הייתה לי “בוסית" (מילה איומה, ובכל זאת) מושלמת, רגישה וקשובה ומפרגנת ושופעת הערות חכמות ועצות מוזהבות, וקולגה נפלאה. העובדות היו שרירות וברורות: תלמה ידעה לכתוב ולקרוא, אהבה חתולים וחיות אחרות והבינה בבני אדם אפילו יותר ממה שחשבה, "היא זיהתה מיד את גרעין הכאב בכל אדם שפגשה", סיפרה לי חברה קרובה שלה, שהוסיפה: "וידעה לומר דברים מאוד טובים על אנשים שפגשה לפני דקה"), צחוקה היה מידבק ומלווה בניצוץ קבוע של שובבות ופלרטטנות, ויופיה המסחרר היה שם דבר והלך לפניה".
חברים מספרים שגם בחודשי חייה האחרונים, כששערה נשר כליל בעקבות טיפולי הכימותרפיה, נותרה בה איכות אצילית ואפילו היולית בלתי מעורערת, וגם אופטימיות לא זהירה, כשהבטיחה לאחרים ולעצמה ש"תצא מזה" ולא התלוננה לרגע על מכאוביה. גם אז היא נראתה צעירה בהרבה מגילה האמיתי, כתמיד.
ברשימת הפרידה שלה ממדור הספרים (היא העדיפה אגב את התואר “סוקרת ספרים" ולא “מבקרת"), ציינה שהמו"לים ששלחו לה ספרים לסקירה ידעו שהיא "כאן כדי לאהוב". בכתיבתה העיתונאית תלמה אדמון תמיד באה מאהבה, ובאותה רשימת פרידה הציעה וידוי: "אני התנסיתי בייסורי מצפון לא מידתיים כשלא יכולתי להתייחס לכל הכותרים שיוצאים כאן לאור. זהו שפע מדהים, יחסית למספר דוברי השפה העברית.
הקשר בינינו בשנים האחרונות היה בעיקר במיילים. אנצור תמיד את כל מילותיה הטובות, המחזקות והמצחיקות. לפני כחודשיים שלחה לקומץ חברים מסמך בן עשרת אלפים מילים כמעט, שמורכב מווינייטות יפהפיות המתארות את חייה בצל המחלה, לצד רסיסי זיכרונות מנסיעותיה בעולם. יש לקוות שיבוא יום והטקסטים האלה יראו אור.
כך כתבה תלמה אדמון ב-10.12.24: "אכלתי תות ענקי. מתוק, חמצמץ, נוטף עסיס. נהניתי כל כך. כל זמן שאני מוצאת טעם בתות ראשון בעונה, יש עדיין טעם בהמשך הימים. כי אולי מעל ומעבר לכל התחושות הרעות יגיע הריפוי. אני משתדלת לחשוב על האפשרות הזאת לפחות דקה אחת ביום. בערב. לנשום עמוק, לאכול תות במלוא הכוונה. לתת בתות הזה את כל משמעות החיים. ביופיו, בצורתו המופלאה, בצבעו חסר המבוכה. בטעם, בטעם האחד, השלם".
התרעות פיקוד העורף