שאול כותב את הממואר שלו בעודו בחייו, כמחווה ללויט. היא, לטענתו, הגיבורה השנייה של ספרו, אבל הוא שמוביל את העניינים ומנווט את הסיפור כאוות רצונו, וחשוב לו שנדע שהוא־הוא בעל הבית המטאפורי ולא שום הולך על שתיים.
שאול הוא מספר הגון ושופע כנות חתולית שרבים מכותבי הממוארים (ממואריסטים?) ההולכים על שתיים היו יכולים - וצריכים - ללמוד ממנה ולחקות אותה. אין לו שום בעיה לפרט את מגרעותיו ותכונותיו הפחות חינניות - מקול צורמני וצווחני במיוחד, גם כשהוא מבקש להביע רוך ועדינות, ועד פגם בבלוטות הריר שלו, שנפתר בינתיים אבל עורר דחייה עזה ברוב בני האדם, למעט אמו המאמצת לויט.
שאול יודע שהוא טעם נרכש שמתי מעט מצליחים לרכוש - אלה שמצליחים מתאהבים בו כליל, כיאה וכנאה ליצור מופלא שכמוהו; אבל שאולי נדיב דיו כדי למחול לאלה שנגעלים ממנו ואפילו מתעבים אותו (מי ידע שחתולים יכולים לעורר כזו סערת רגשות גם בקרב זרים גמורים?). וגם מהנדיבות הזו לא היה מזיק להולכים על שתיים לספוג קצת השראה.
האימוץ של לויט הוא פרשה מורכבת, ששאול מיטיב לתאר. עד ש"הסתופף תחת קורות לבה", לויט נדרה נדר לא רשמי, לעצמה ולמקורביה, להימנע מקשירת יחסים מחייבים עם חיות המחמד שעליהן כבר כתבה כה יפה בספרה "מה זאת אהבה".
בספר ההוא, וגם בממואר הנוכחי של שאול המלך, בנותיה הביעו חשש מפורש שהדיירים הפרוותיים תופסים את מקומם בלב האם, וחשובים לה יותר מפירות רחמה. לויט מודה ומתוודה, שם וגם כאן, שהן אינן רחוקות מהאמת. החתולים אינם מסוגלים לאכזב ולצער אותה כפי שבנותיה יכולות.
כך כותב שאול החתול, שתוקף כלבים ברחוב, ככל הנראה בגלל טראומה מילדותו הקשורה בהם ושאינו זוכר, על בתה הבכורה של לויט (שלה הוא קורא בפשטות ובחיבה "ענתי"): "... לא פעם בוחרת דפנה לנזוף באמה על כך שאינה מטפלת בי כבמפגע נורא! יום אחד היא הציעה לה, למשל, להיוועץ ברופא נפש של חתולים שאולי ימליץ בשבילי על תרופת הרגעה, ופעם אפילו איימה על ענת שאם לא תעשה זאת - היא עצמה תדאג ש... ירדימו אותי - כלומר, בפשטות ימיתו!!! הייתי מזועזע".
"לשמוע רעיון כזה, ועוד מצד קרובת משפחה, גם אם אין בינינו קשר דם?! (...) דפנה המשיכה לתקוף וטענה שאמה מפקירה את שלום הציבור, ומקריבה אותו על מזבח האהבה המטורפת שלה כלפיי שאינה מתחשבת גם בי בעצם. דפנה המליצה לענתי להתייחס אליי כאל ילד בעייתי אשר למען עצמו קודם כל מחייב טיפול".
לויט מנסה להגן על בתה בפני שאול ומסבירה: "אל תתרגש ואל תיפגע, שאולי. דפנה לא רעה או אכזרית, חלילה. אולי בסך הכל היא קצת מקנאה, כי היא חושבת או חושדת שאתה גוזל ממני נתח גדול מדי של רגש אהבה אימהי על חשבונה".
שאול מתייחס ללויט כאל אם, חברה, אחות וגם אהובה. הרומנטיקה הסמויה וההיתולית שביחסיהם מגיעה גם לפסים של קנאה, כשהוא מאמץ לו במקביל אליה אישה אחרת, ספרית חיות, ואינו מעדכן על כך את לויט. גם הספרית אגב לא עדכנה אותה, ודבר הבגידה נודע ללויט במקרה, אם כי כעסה ועלבונה התפוגגו עד מהרה.
שאול השובב מכנה את הווידוי המאוחר על "האישה האחרת" בחייו: "מעין תחבולה ספרותית", שנועדה לגשר על גילויי הקנאה שלו כלפי לויט, שאותם הוא מנסה לרסן בכל כוחו. תגלית חשובה, אגב, שעולה מבין דפי הממואר היא שחתולים, בניגוד לסברה הרווחת, כן ניתנים לאילוף, חיצוני וגם פנימי.
האימוץ של שאול מתנהל לפי הסכם לא כתוב בינו לבין לויט, שאומר כי הוא יכול להיכנס לביתה פנימה, להשתזף ב"גג העדן" שלה הצופה על תל אביב ולפעמים אפילו לישון במיטתה, כיאה למלך, אבל אך ורק בתנאים שלה ובזמנים שנוחים לה.
בהדרגה ובמאמצים לא מעטים הוא נכנע לתנאי החוזה, חרף התנגדותו הבסיסית, והוא חתול עקשן ולטענת לויט גם שתלטן ("שתדע שאול, שבמשך שני עשורים גידלתי בתוך הבית שישה חתולים, ונוכחותם הייתה הרבה פחות מורגשת או משתלטת מזו שלך!"); הוא כמובן מכחיש: "האמת היא שקצת נעלבתי. מה, חתול בעל נוכחות איתנה הוא בעיני אהובתי חתול שתלטן?!".
אבל רגישותו אליה מעוררת השתאות. הוא מבין שהיא מעדיפה חתולים מנומנמים (כטבעם של חתולים, שאינו טבעו) גם בגלל קשיי ההתניידות שלה. הוא מבין שהיא מה שמכונה בשפת ההולכים על שתיים, ובלשונה שלה: נכה. והוא חומל עליה ומתחשב בה ודורש ממנה להתמיד בתרגילי ההתעמלות שלה, מדאגה צרופה לרווחתה וגם מטעמים אגואיסטיים, ביודעו (וביודעה) שאיש לא ידאג לצרכיו במסירות כזו אם היא תמות לפניו חלילה.
אומנם אין בכוונתו של שאול המלך להיאסף אל אבותיו ואמותיו (אבל לא מתקופת הפרעונים, שבה חתולים שחורים כמוהו נחשבו לשליחי השטן) בעתיד הנראה לעין, ובכל זאת הוא אינו ממצמץ בדברו על המוות, ושובר את הלב בספרו למשל על חתול ג'ינג'י שלויט לא הצליחה להציל מגורל אכזר (בעיניה) ובלתי מוצדק של המתת חסד לכאורה. לויט מייסרת את עצמה עד היום, גם באוזני שאול האמפתי: "הרי רק מאהבה כלפיי הוא בא אליי. לבטח לא האמין שאשתף פעולה עם ההמתה הלא חסודה שנגזרה לו".
יש כאב ועצב בממואר החתולי הזה, ולצידם, כמו בחיים עצמם, הרבה צחוקים וחסד. יפה סיכם עודד וולקשטיין את התוצאה בגב העטיפה (שעיצבה ואיירה בחן טליה בר): "בעולם שבו בני אדם ובעלי חיים מתקיימים במצב קיומי מעורער ופרוץ, יוצרת לויט פרוזה שבה כל עמוד הוא מעין תיבת נוח - אתר שבו חיות ואנשים בוחנים אלה את אלה בהשתאות מהולה בחשד, ותוהים איך יבלו יחד את שארית ימיהם. לויט כותבת את החתולים, אבל היא כנה, נדיבה, חזקה ופגיעה מספיק כדי לספר לנו איך החתולים כותבים אותה".
התרעות פיקוד העורף