ואני לא יודע מה ענת עינהר רוצה ממני, אבל אתן לה בשמחה כל מה שתבקש. ובתוך כל היופי המשוגע הזה והפיוט הממוסטל והעליבות החותרת לנשגב וההתאהבות המתמשכת במה שאי אפשר, בלטו כמו מזון מקולקל (בקטע טוב) הבחנות כמו "בו ברגע ששיקעת פיך בקצף הבירה אחת היא אם שיניך שחורות או לבנות", או דרישה של בעל מסעדת פועלים מהדמות שהמספרת מכנה "אהבתי", לשבת בפנים עם הגב אל הקיר "או למשוך מעלה את חגורת המכנסיים, כדי שהחריץ שלו לא יקדם את פני הבאים".
ואיך עינהר קולעת בכתיבתה על "בושת הרגע וביוש העבר", על "זה שהיה פעם", עם "שובל תהילתו" הממורטט (והרי כולנו בעצם הם אלה שהיו פעם, ועתידנו מאחורינו וזנבנו בין רגלינו); ויש גם הופעת אורח של כוכב עבר נוסף, דועך ומריר ונבגד, ש"פיו נגדש פיתה וחומוס ופלפל חריף, ועיניו דמעו" בעת שסיפר איך חבריו ללהקה דפקו אותו חזק ותהה רטורית, "להחליף מישהו אחרי שלושים שנה כאילו הוא מנורה שרופה? זה אנושי?".
עינהר מערבבת היטב את האנושי והלא אנושי, את הגבוה והנמוך, הגדוש והריק, המפואר והמכוער, המושג והבלתי ניתן להשגה, ובהשאלה מאופירה אסייג, התוצאה הדי מופלאה היא שלה ורק שלה. אבל בנדיבותה היא נותנת לנו להציץ פנימה, להושיט יד ולגעת, ואז, אם רק נסכים, זה נהיה כמעט שלנו.
היא מתחזה לאם, רוקחת נקמות ובונה את כל עולמה על שקרים. הפגישה המחודשת איתה, ולו בחטף ובדרך אגב, מטרידה לא רק מפני שהיא ממשיכה להתקיים ולפעול, אלא גם בגלל זהות המאזינה. תכלת, הנואשת לילד משלה, רוקמת מסכת עגומה, מסובכת והרסנית של שקרים, שהקהל המרכזי שלהם הוא יפתח, שותפה לעסקים (הגוססים) ולחיים (הדפוקים). כך שקרנית אחת שואבת השראה וכוח משקרנית אחרת, ואפילו שואפת להיות אמא כמוה (ודרורי כאמור היא רק מתחזה לאם).
זה מטריד וקצת מפחיד, ואפיק מצטיינת בעיצוב המתח הזה שבין היומיומי האפור וה"נורמלי" ובין האפלה הפועמת מתחתיו. אחרי הקריאה ב"פסע" (יותר פסע מסף התהום מאשר פסע מניצחון מוחלט), הרצון לצאת לכבישים מצטמצם לאפס. מסוכן שם בחוץ; יש בולען שמאיים לבלוע אותנו חיים, יש נהגים שמעלימים טרמפיסטים שבאים להם לא טוב (אפיק נוקטת גישה פלורליסטית, שלפיה לא רק לפסיכולוגים מותר להיות פסיכופתים) ואז מוציאים בירה מהמקרר ומתחילים לצייר.
כי כמו שאמר פיקאסו, בציטוט שהובא מפיו השבוע בטקס פרסי האמי, מכל המקומות, האומנות היא שקר שגורם לנו לראות ולהבין את האמת. עוד בכביש יש גם תאונות מחרידות שתכלת למשל לוקחת עליהן אחריות אישית בלי שום סיבה מוצדקת, ואז מידרדרת לפשע הנורא מכל: עזרה לאנשים שאינם מעוניינים בה, שמביאה יותר נזק מתועלת. כמה אירוני שמה של תכלת, בעולם שבו הרוב שחור משחור, עולם ששום אדם מצפוני באמת לא היה חושב להביא אליו ילדים.
בקיצור, הכי טוב להישאר בבית, מתחת לשמיכות. ולכן אין בעיה להבין את ספי מהסיפור על האיש שכולא עצמו מבחירה במרתף, מפתח קשרי אהבה עם דמויות פיקטיביות בטלוויזיה ומתקשה לטפס במעלה שלוש המדרגות המובילות אל העולם שמעליו. הוא שואל את עצמו מה קרה לו. אבל בעולם כזה, יש מצב שהוא יותר שפוי מכולנו והשאלה הנכונה היא מה קרה לעולם.
והיא מפרטת ומנמקת: "החופש והחום נובעים מנשים שנאהבו בילדותן; עליהן יכתבו שירי אהבה ממבט ראשון, לא על נשים שגדלו בשנאה ובהזנחה ובמקום להשקיע באיזה תחביב נחמד טיפחו סוד. חוסר הצדק המקומם פער סדק בתודעתי בזמן סולו הגיטרה, מה שאיפשר למצפוני להסתנן ולחדש את נקיפותיו על כך שיום לפני כן בזבזתי יותר מדי כסף על סוודרים שלעולם לא אלבש. בחנות שמכרה רק סוודרים קניתי חמישה רק בגלל ההדפסים המצחיקים: חתולים יורים באקדחי לייזר, דולפינים מרכיבים משקפי שמש, לטאות קוראות ספרים, דובים רוכבים על גלגיליות, קרואסונים עם שפמים וכובעי ברט קורצים בעיניהם השמאליות".
זרם התודעה של זינגר הוא מהמצחיקים שיש בספרות המקומית הענייה בהומור, ועל כך תמיד אכיר לה תודה. אצלה, דווקא הכאב הנלווה להומור הוא סוג של בונוס. כשהיא מתגעגעת (רגש שזר לה, שיש בו "כמיהה טהורה, חפה מהלקאה עצמית"), בלב הפסטורליה האידילית המנוקדת בצלצולי פעמונים טיבטיים שאליה נקלעה, זה "לספה המטונפת, למיטה החורקת, לחלון הגדול במטבח שמבעד לתריסים השבורים שלו ניבט גג רעפים אדום ומזוהם, שממנו צועקים עליי העורבים בכל בוקר".
מיכל מתנהלת בעולם בצילה של טראומה קדמונית נוראה, שהלוואי שהייתה יכולה להיפטר ממנה כמו ששולפים קוץ שנתקע בבשר (קלי קלות, לפי מנהיגת הריטריט). אבל אולי כבר מאוחר מדי מבחינתה. אחרי הכל, היא זו שמסכמת את שנותיה המוקדמות במילים: "הילדות היא אוסף של תעלומות שמתנגשות זו בזו, כתם רטוב ומצחין באגף שמאלי דחוס". אחת המשתתפות בריטריט עקצה קשישים עריריים ורוקנה אותם מחסכונותיהם, אז ברור שזה לא פיקניק להיות ילד ולא חגיגה להיות קשיש. ובכל זאת מיכל מאמינה ש"החיים ראויים לחיותם", אז מי אנחנו שנתווכח איתה?
התרעות פיקוד העורף