מאה, אולי מאתיים איש הולכים אחרי האלונקה עם הגופה הדקיקה. הכיסוי השחור ההדוק עליה לא מטשטש את קווי הגוף, עושה את הכול מאוד אישי. חוצים את בית הקברות הענק, החשוף לשמש. כמאה חמישים איש ליוו אותה בדרכה האחרונה.
תיאור הלוויה עשוי לסמן את ראשיתו של בית ב', זה שעודנו נכתב. ויזלטיר חזה את מה שיבוא כבר עם פטירתה של וולך: "משורר במותו אינו כגיבור מת המוריש לנו את החיים. אפילו על דרך המליצה אי אפשר לומר זאת. משורר מת מותיר אחריו אחוזה רוחנית במצבים שונים של עזובה. זה נכון בדרך כלל, והדבר אקוטי ומסובך פי כמה במקרה הפרטי של יונה וולך.
"באחוזה השירית שלה התחולל סחף ניכר בשנים האחרונות, והיו בה תופעות הרסניות של גיבוב וטשטוש... עכשיו תלוי גורלה של הירושה הזאת לא מעט באלה שנותרו בחיים, בידיים שיכניסו סדר באלפי השורות שכבר נדפסו ובאלפי השורות שעדיין לא נדפסו; בידיים שיערכו בבוא היום מבחר שירים מקיף ומצומצם כאחד, דבר ששירתה של יונה וולך זקוקה לו במיוחד; במה שיהיה או לא יהיה מסביב. יש כאן עבודה רבה וסכנות לא מעטות. האחוזה הרוחנית אינה מבוטחת".
40 שנה לאחר מותה, וולך נוכחת מאוד בספרים על אודות יצירתה, במהדורות חדשות של ספרי השירה שלה, במחקרים, במופעי מחווה ובביצועים מעניינים לשיריה. וכפי שנהגה לומר בעצמה: "אני נולדתי לתפארת רבה". היו מי שהכירו בייחודה עוד בחייה. המשורר אבות ישורון, למשל, שהכריז עליה כעל המשוררת הגדולה ביותר שהכיר. "טוב שהטבע עשה יונה כזאת, שהיא מחזיקה את המכסה שלה מכוסה על סודות העולם, על התהומות, על הכוחות הפועלים במעבה האדמה", הוא אמר על וולך.
יהירה או נביאה
התלמידה המצטיינת שבילתה את רוב שעותיה באולם הקולנוע שאמה הייתה ממקימיו צמחה להיות נערה שנתפסה כפרועה ותימהונית. בגיל ההתבגרות התקבלה לתיכון חדש בתל אביב, אבל גם למוסד החינוכי בעיר המתקדמת היא הייתה יותר מדי, מוקדם מדי. בסוף כיתה י' סולקה מבית הספר, ניסתה לימודי ערב ואת מכון אבני, ופרשה. כאן הסתיימו יחסיה עם הממסד. רוב חייה התגוררה וולך בבית אמה, ברחוב שנקרא על שם אביה. זאת, להוציא תקופות קצרות בתל אביב ובמלון נוטרדאם בירושלים. מעולם לא יצאה מישראל.
איש אינו יודע מתי בדיוק כתבה את שיריה הראשונים. היצירה הראשונה שלה שזכתה לפרסום הופיעה ב"ידיעות אחרונות" כשהייתה בת 20. זה קרה לאחר שידידה, המשורר יאיר הורוביץ, שלח שירים למוסף הספרות. אחר כך הגיע, בקיץ 1966, הספר הראשון, "דברים". שלוש שנים מאוחר יותר ראה אור ספרה "שני גנים", אבל אף שכבר הייתה משוררת אהודה ומפורסמת, היא לא זכתה להכרה מביקורת הספרות.
את השינוי הביא הקובץ "שירה" ב-1976, ואז הגיעו פרסים ספרותיים וגם תגובות רבות. כתבו עליה שהיא "יהירה ומרבה במילים וכתיבתה בלתי קריאה לחלוטין" ומצד שני כינו אותה "נביאה". והיא? היא הבטיחה שיום אחד תחזור כמשיח. עד אז, היא חיה 41 שנים סוערות, כואבות ומשונות והספיקה ללדת שישה ספרים וכמה מחזות.
"בתוך הבית הייתה יונה רומנטית ורכה, יונה שכתבה כי 'העברית היא מתרחצת/ העברית היא בת שבע נקייה'", אומר המשורר רוני סומק, שהיה בן זוגה. "מחוץ לבית הייתה יונה אחרת, יונה שכתבה כי 'העברית היא סקסמניאקית'. בכוונה אני משתמש בשורות שונות מאותו שיר, אולי כי חשוב לדעת שהנמרה יונה הייתה חתול מפונק בתוך הבית. אבל האמת היא שהיא הייתה נהדרת בכל דימוי שאקח משפת החיות. יונה היא בעיניי אחת החיות הכי יפות בג'ונגל הזה הנקרא שירה".
"נדמה לי שגם היום הפרסונה והשירה שלה היו בולטות למדי, אם כי אולי כבר לא כל כך ביזאריות או רדיקליות כמו אז, אבל רק בגלל שיונה וולך במו ידיה וקולמוסה פתחה לנשים מסוג אחר את שערי התרבות כמו מניפה. אפשר לזהות ניצוצות של יונה, צאצאיות של וולך, פרועות שיער ונפש בשלל שדות התרבות הישראלית. הן אלו שמעזות לגעת בחומרים אפלים, בגוף, ביצרים ובשפה כבשדה ניסוי רדיקלי. הן מיסטיות, מיניות, מצחיקות, פסיכדליות, גופניות, לא מתנצלות, טוטאליות, חוצות מגדר ומוסכמות.
וולך מעולם לא ניסתה להתאים את עצמה לסביבה. היא ידעה שככל שתנסה, כך תהיה פחות מודעת לתנודות הזעירות והתת-קרקעיות של ההוויה שהתגלגלה לשירים. "לפני שידעתי משהו, היה לי כוח אנליטי לנתח מה זה כתיבה. קיבלתי את זה כמו כוח טבע כזה, כמו רוח, כמו גשם", אמרה לאילנה צוקרמן ובהמשך לריאיון בעיתון "העיר".
"המציאות אגוז קשה לפיצוח, צריך כלים יותר טובים. אני חושבת שפיתחתי אותם במשך הזמן. מפתחות למציאות לפי הבנתי. שיטה של תפיסה והבנה שבניתי לעצמי אט-אט. הכתיבה היא ניסיון להקיף את המציאות, ואני חושבת שאני עושה את זה טוב. להקיף את המציאות הנפשית הפנימית ההכרתית. יש לי השקפת עולם מסוימת שאני בונה, כמו במעבדה. מחקר מסוים שאני עושה, וכשאני מתיישבת לכתוב, הכול מתארגן, סיבות ותוצאות".
להבין שיגעון מהו
בסיכום הרפואי נרשמו שש אבחנות. בסעיף "מצב בעת השחרור" הופיעו שתי מילים: "הטבה חלקית". וולך כתבה בשיר על האשפוז: "אם תלך למסע אל.אס.די/ תזכור אותי שמעולם לא חזרתי משם/ אני עודי שם/ מול החלון/ הגיליוטינה האדומה נשקפת ממנו/ ראשי עומד להיערף". בשיר המשך שפורסם עם מותה בספר "מופע", כתבה: "אם תיתקע במסע אל.אס.די/ תזכור אותי/ אני שלא חזרתי משם/ בדוק היטב/ אולי לא שבת/ ממסע אל.אס.די/ שנדמה לך שהוא נגמר מזמן/ אך הוא ממשיך בתוכך".
בשנים שחלפו מאז שחרורה מהאשפוז הספיקה להוציא שני ספרי שירה ולפרסם בכל הבמות החשובות בארץ. במקביל, ההתקפים הפסיכוטיים חזרו ונשנו והדיכאון השתלט על חייה. במוצאי שבת אחד הקישה על דלת שכנתה וסיפרה שבלעה כדורים. הדרך חזרה לטלביה נסללה. הרופא שטיפל בה כבר לא היה שם, וזכויות היתר שהוענקו לה באשפוז הראשון נשללו ממנה.
החיבור עם וולך עצמה התרחש עוד קודם. בשנת 1978 נסעו השניים לביתה של וולך בקריית אונו ופגשו בה לראשונה. הקליק היה מיידי: "מאז בילינו אצל יונה מראשון עד חמישי. כל בוקר באים אליה, במשך חצי שנה, גם מקליטים, גם עובדים על הופעה. שם הייתה יונה של הבית, עם ארוחת הבוקר והחביתה, ויונה של הפתיחות, והגמישות. ב'שיר קדמשנתי', למשל, לא הייתה לה בעיה שאערוך שינויים. הייתה גם יונה שהתעקשה לשיר: ניסינו פעם אחת והיא הבינה לבד שזה לא טוב ולא חזרה לבקש יותר".
בסופי שבוע היו וירצברג וגלבץ חוזרים לבתיהם ומלחינים, כל אחד לבדו, שיר מספר שיריה. "אל טקסטים של משוררים, ושל יונה וולך בפרט, לא צריך להתייחס כאל משהו שצריך להבין", טוען וירצברג.
"אני משווה את זה לחלום. אתה לא מבין אותו, קורים בו דברים מוזרים, אבל אתה כן מרגיש איזו תחושה חזקה. זו למעשה ההבנה. השירים התחילו לצאת ב-1980 ויונה נפטרה ב-1985. היא ידעה כמה הערכה יש כלפיה הודות לתגובה החזקה של המדיה שאהבה את זה בטירוף. חברת התקליטים חשבה אחרת ולא רצתה להוציא את זה, כך שיצאו סינגלים בזה אחר זה. בסוף, המדיה הייתה זו ששכנעה את החברה להוציא את האלבום, והנה, במשך 20 שנה נמכרו אלף עותקים בכל שנה. אלבום זהב".
לא סובלת "מה שלומך"
לקראת צאתם של שני ספרי שירה חדשים, "צורות" ו"מופע", פורסם ריאיון אופטימי איתה בעיתון העיר. זה היה חודשים ספורים לפני שנפטרה. וולך דיברה כמי שהחלימה ממחלת הסרטן ומתחילה פרק חדש בחייה. "השנים הבאות הן השנים הטובות", אמרה. "אני לא סובלת כששואלים אותי מה שלומך. אני אלרגית לשאלה הזאת כי נמאסה עליי אווירת בית החולים. כשאני בעיצומה של מדידת בגדים, או באמצע כתיבה, ופתאום כזה טלפון של מה שלומך חרד, אז אני נורא נבהלת. גמרתי עם סיפור המחלה. זה לא מעניין אותי יותר".
התרעות פיקוד העורף