על הכריכה שלו, כתוב באותיות גדולות "יומן שכול בצבע מלא". כבר מפה, מבלי לקרוא אף עמוד בספר, כבר הרגשתי שאני מתחילה להכיר את נוגה. כשאנחנו עוצמים עיניים ומדמיינים שכול, הוא יהיה שחור ולבן. הוא יהיה עצוב, ואיטי, ובטוח לא מצחיק. מילים על מילים של כאב שאי אפשר באמת לתאר. ואז, הגיעה נוגה פרידמן.
הסיבה שהיה לי קשה לכתוב במילים את החוויה שלי מהספר הזה, היא למעשה העובדה, גילוי נאות - שאני בעצמי אחות שכולה. אמנם יש לי פז"מ של שכול על נוגה פרידמן, אבל תוך קריאת הספר שלה, ובטח תוך הניסיון לתת עליו דעה או אולי סוג של ביקורת, הצלחתי רק לחשוב כמה כל מילה ואות וציור בספר הזה אמיתי. כמה ככה בדיוק הרגשתי בשנה הראשונה, כמה ככה אני מרגישה בדיוק עדיין. איך לומדים לחיות לצד מישהו ש... טוב, אי אפשר לראות? ולמה עכשיו הוא יותר צמוד אליי ממתי שהיה בחיים?
אז ניסיתי באמת לא לדבר על עצמי, אלא לדבר על נוגה, ועידו ועל הספר, אבל הנה, בסוף דיברתי על עצמי. והסיבה שבסוף בחרתי לעשות זאת, הייתה ההבנה שזו החוויה שלי מהספר. החור האמיתי הזה בבטן שקורה יום אחד כשדופקים לך בדלת, ואיך הוא ממשיך לשרוף גם בעתיד בכל פעם שאתה חושב עליו.
נוגה פרידמן מציגה בחוכמת אין קץ ובהומור משובח את מה שאתה מגלה בשנת האבל הראשונה - האיש הזה, שהעיז למות לך (איזה מרגיז שהם עושים את זה) הוא לא נעלם מהחיים שלך, אלא ממש כמעט להפך. הוא נצמד אליך. הוא מתחיל ללכת איתך לכל מקום. האמת הלא רומנטית היא, שזה לא תמיד זורם, בלשון המעטה. זה ללמוד לחיות מחדש, עם בן אדם שהוא אף פעם לא מולך אבל תמיד איפה שהוא שם. אי אפשר לראות אותם, ואי אפשר לחבק אותם, אבל הם שם, והם אומרים את דעתם בלי סוף, על כל דבר.
כמו עידו של נוגה, שבספר מאויר כגולגולת מזוקנת ומרחפת, שנמצאת ליד נוגה בכל מקום - בין אם זה על ספת הפסיכולוג, כאשר היא מקיימת יחסי מין עם מאהב חדש, או סתם ביום שגרתי עם הילדים. הקריאה בספר מעלה את השאלה איך מתרגלים לביחד החדש הזה. ביחד שהוא שלך לבד. המחשבות שעולות לנוגה במהלך השנה הזו הפתיעו אותי, אבל למעשה היו כל כך אנושיות, שאחר כך שאלתי את עצמי למה הן הפתיעו.
הספר נפתח בהקדשה היפייפיה: "לילדים שלנו, להורים שלנו, לאנחנו שלנו". אז אם אני יכולה לנסות ולסכם את החוויה שלי מ"גוף ראשון רבים", אני אגיד שהוא אותנטי. שזה בדיוק זה. זה אנחנו, זה הישראליות, זה מצחיק וזה עצוב, וזה חכם וזה מרגיע, וזה מצויר וזה מרגיש כל כך אמיתי.
התרעות פיקוד העורף