שני סופרים ישראלים, שאחד מהם כותב בשם בדוי מפאת עיסוקי השו־שו שלו בשירות המדינה, נוסעים בעולם ומסיעים אותנו איתם. זאת הצעה שקשה לסרב לה, במיוחד כשהיא עוברת בין היתר במתקנים כמו "החץ האדום" - רכבת מהירה וישירה המחברת בין מוסקבה לסנט פטרבורג וגומאת מרחק אווירי של 633 ק"מ בשמונה שעות בלבד.
ברק כותב סיפורים קצרים ובן־צל רומן, ושניהם מהדהדים חיים שנחיו במלואם, עשירים בהרפתקאות, מפגשים ומעללים שחלקם מצועף בדוק של מסתורין וחשאיות, וזה מעורר השתאות מהולה בקנאה בלתי נמנעת, אולי דווקא בתקופה שבה העולם פחות (והרבה פחות) מאיר פנים לנוסעים מישראל. שניהם אזרחי העולם במובן המקורי והמובהק של הביטוי.
ברק מערבב בסיפוריו בנונשלנטיות עוצרת נשימה, בין היתר, נסיך ממשפחת המלוכה הקטארית, צייר שהוא "ואן־גוך הקוריאני" או "סתם" אישה שהיא - שימו לב - בתם של מהגרים יהודים מפולין שסיימה את לימודי הרסטורציה בשיקגו ואז קיבלה הצעת עבודה מאומן הודי מפורסם שחי בלונדון ומשם התגלגלה לחוצות ירושלים ונישאה לסוחר אומנות מוסלמי וממולח מבית חנינא (שלמשל "אסף שמלות פלשתיניות ישנות, שהיו מוצעות בעת ההיא בפרוטות, גזר את רקמות החזה הנפלאות שלהן, הפך אותן לכריות ומכר אותן במחירים מדהימים לסוחרים בעיר העתיקה").
העולם הגדול הוא הצדפה של כל הנפשות הפועלות בשני הספרים, ובראשם המספרים עצמם, ובחסותם הוא מעורר תיאבון רב ואפילו שיכרון חושים, גם כשברק מספר על כבש מעושן שאינו ראוי למאכל אדם או על "מלונותיה מזייפי החלומות" של עיר בקוריאה. ומנגד לכבש ההוא, ברק מדווח על "טונה כחולת סנפיר. יצור מופלא. אריסטו, כמסופר, היה הראשון שקבע את שמה במשמעותו - להאיץ, ביוונית. שמונים קילומטר בשעה היו סיבה ראויה לכך, הגם שנדרשו מאות רבות של שנים להוכיחה. כולם, ובעיקר היפנים, רוצים טונה, ובמיוחד את כחולת הסנפיר, בשל גודלה ואיכות בשרה. כל כך רוצים אותה כולם, עד שכמעט הכחידו אותה".
שניהם באו מ"מדינת חדר וחצי", כפי שבן־צל מגדיר בחיבה את ישראל, ושניהם מתבקשים להתרגל ולהסתגל במהירות גם לגודלם הפיזי של המרחבים החדשים שאליהם הם נקלעים ("החלפת דיסקט הקילומטראז'" של למשל באר שבע-אילת מול אודסה־לבוב, ובמספרים: 226 ק"מ מול 795 ק"מ).
בן־צל, איש הצללים, דיפלומט מעט ג'יימס בונדי ("הוא ניסה 'להרגיש' את הארנק, את הדרכון ואת האקדח") המסתפק בכיכר לחם אחת בשבוע בשבתו כשגריר בטביליסי, "שהורגל לשתיקה יותר מאשר לדיבור ולחשיפה", לפי גב העטיפה, "פותח צוהר אל תהליך ההתמוטטות של הגוליית הסובייטי, ומתאר, בין השאר, גם סצנות של אנשים קטנים שהולכים לאיבוד אישי באבדון הגדול וגם תהליכים בקנה מידה אימפריאלי, שהיה שותף להם בעל כורחו, לעיתים תוך סיכון חיים של ממש".
"וכל נתיבותיה" הוא מסמך מרתק, מותח לרגעים וצבעוני מאוד (כולל רכילויות פנימיות על העבודה במשרד החוץ, שניגוניה מוכרים. "הוא הצר על כך שחלק מן האנרגיה שוב תישרף על משחקי כבוד מול הביורוקרטים והקרייריסטים שכל כך רוצים לרקוד את ריקוד ה'תראו כמה אנחנו עושים' מול הממונים בקריה בתל אביב. הטורפים הגדולים הריחו טרף קל ובאו ליהנות מ'סעודה מוכנה'").
הוא כתוב להפליא, מתובל בדמויות קוזקים וניחוחות קווקזיים, שופע הומור ונגיעות אקטואליות עד כאב ואף מטרגרות לעיתים (כמעט תקרית חטיפה, גילויי אנטישמיות, או שלט שבו נתקל לפני עשורים, שהכריז "עתידה של אוקראינה בלתי ניתן לחיזוי ללא רוסיה!") ומפתיע בתיאוריו ובהבחנותיו ("היה משעשע לראות את הסגידה הזו בפני נציגי 'המערב הנרקב' - וכל זה למרות הקסנופוביה הסובייטית המאובנת"), וגם כשהוא שואל הבחנות של אחרים (למשל זו של הסופר פיודור טיוצ'ב, שלפיה "אי אפשר להבין את רוסיה בעזרת בינה"), הן קולעות למטרה.
ונאמר לחיים!
התרעות פיקוד העורף