רומן ריאליסטי משמעותי, עבורי לפחות, הוא כזה שמצליח לגעת בכמה וכמה מוטיבים של חיים, ולדעת בנקודת זמן עלילתית נכונה, לשלב אותם אל עבר שיא משותף. זהו אולי ההבדל העיקרי בין קובץ סיפורים לבין רומן רחב יריעה. בספרו החדש של יוסי ריבלין, 'מעטפה לבנה', מצאתי את היכולת החשובה הזו. הסופר, במבנה כתיבה המוכר לי ככסופר כייחודי ומאתגר ביותר (העלילה מסופרת, מתוארת ומתקדמת דרך פרספקטיבת 'היא' של הגיבורה לבנה-ליבי ופרספקטיבת 'הוא' של הגיבור איתן), משכיל לחבר בין כלל המעגלים בהם נוגע הסיפור ומייצר בנקודת הזמן הנכונה, את הפיסגה המשותפת לכולם, וכאמור זו יכולת שקיויתי למצוא ברומן הזה - ובהחלט מצאתי.
בעדינות אך בנחישות, ובמנגינה פרוזאית שיש בה פרקים שקטים וענוגים אך גם קרשנדו אמין ביותר, המצליח להגביר משמעותית את עוצמת העלילה, פורש ולמעשה שוזר בפנינו הסופר נים אחר נים של סיפור אהבה ישראלי מאוד, על רקע נופי ים, חיי קהילה קיבוצית של נגב מערבי, מושב במרכז הארץ, סמטאות עתיקות בירושלים, חגים ומועדים, מלחמות עבר וחברה ישראלית רבת חלקים שונים כפסיפס אנושי מגוון, חברה העוברת תהליך מואץ של שבר עמוק ומחלוקת פנימית מאיימת ומדאיגה.
וההיגד הספרותי המרתק הזה, אותו בונה הסופר מלאכת מחשבת, מתרחש בטווח שבין שמחת תורה 2022 לבין שמחת תורה של ליקוי המאורות הטוטאלי שנפל על ישראל בשנת 2023. לרגעים תהיתי אם מפגש מהסוג שנוצר בין איתן ללבנה-ליבי, יכול היה להתרחש גם אי שם בשטוקהולם או בטוקיו או ניו יורק.
לכאורה, בוודאי שכן. הרי גם שם מתרחשות פגישות מפתיעות וחצאי פגישות בין אנשים, גם שם נולדים לעיתים קשרים מסתוריים המשאירים רמזים בלתי פתורים המובילים להיכרויות, גם שם יש נשים ויש גברים ויש דמע ויש שחוק, וגם שם יש כמיהה לזוגיות להפסקת מצבי בדידות וגם שם בני ובנות אדם חווים נפילות וקימות. ובכל זאת, בספר הזה יש מבחינתי מימד יוצא דופן: יש כאן דמויות מאוד ישראליות לא רק במהותן אלא גם בערכיהן, בדרכי התנהלותן, בחוויות שספגו לאורך צמיחתן מילדות לבגרות ומעבר.
הקשר העמוק של איתן לקהילת הקיבוץ, יחסיו עם בנותיו, זכרון רעייתו המנוחה, תפישתו את הים, תחושותיו אל נוכח הסערה בה מצויה החברה הישראלית, חששו מהעתיד לבוא, ראייתו את המוסיקה כנתיב משחרר, כל המוטיבים האלו, אוניברסליים ככל שיהיו, נכתבים בתבונת הסופר באופן שבונה דמות גברית בעלת הוויה ישראלית ייחודית מאוד.
הקשר הכמעט טיפולי-נפשי שמעניקה ליבי במספרה שלה ללקוחותיה, זכרונותיה מפרקי זוגיות קשים שחוותה, רווקותה המתמשכת אל מול הסביבה, המושב בו גדלה ובו בחרה להמשיך, זכרון האם והאב הנוכחים בכל פסע של חייה, האח המת, גם כאן, למרות היותם של מוטיבים אלו אוניברסליים מאוד, גם כאן זיהיתי שהסופר בחר ואף הצליח לבנות דמות נשית ישראלית במלואה.
והמצרף הזה, בין גיבור שישראליותו כה נוכחת, לבין גיבורה שישראליותה כה מורגשת, הופכים את הספר הזה, לעניות דעתי, לרומן המאיר את חיינו בארץ האהובה והדואבת שלנו, באורח מעניין מאוד ומיוחד במינו.
מימד נוסף שריתק אותי הוא האופן בו מיטיב הסופר לגעת בסוגייה עמוקה (ולתפישתי ככותב גם קשה בהחלט לתיאור והמחשה), והיא האופן בו יכול אדם במותו, בעזיבתו את החיים סביבו מבחירה מודעת או לא, לעצב ולהשפיע על חיי הנותרים, לשנים רבות מאוד קדימה. כלומר המוות כגורם המשרטט את המשך החיים.
הסופר מביא זאת לדיון ריאליסטי בעיקר סביב מהלכי חייה של הגיבורה ואיך כל הוויתה ובחירותיה, בעצם מושפעות מהליכתו של אביה. אולי אין היא מודעת, ואולי מודעת מאוד לדיאלוג התמידי שהיא מנהלת עם האב שהלך ומידת השפעתו על היותה. וכך גם הגיבור, בשיח המחשבתי שהוא מנהל עם רעייתו שעזבה וההחלטות שגזר על עצמו כאב, כאדם. היכולת הזו של הסופר, לקיים דיון זה בעלילה בלי ריבוי מילים מיותר והעמסת תיאורים ודימויים מכבידים על הטקסט, אלא בצמצום כתיבתי ראוי, מוערכת על ידי מאוד.
ישנם מימדים נוספים מאוד מעניינים בספר: הקשר בין יצירה בכלל ומוסיקה בפרט ואיכות חיי האדם, החשיבות של בחירות חופשיות שעושה אדם באשר למיצובו ואופן קיומו בחברה, ההבנה שלעיתים מחילה, קשה ונוקבת ככל שתהיה, היא סוג של תרופה למוחל, ועוד… גם בכל המימדים הללו הסופר כותב ביד אמונה, בסגנון ענייני אך רגיש ומכיל, ובאופן שגרם לי לקרוא בעניין רב.
וכאמור, וכפי שפתחתי, ועבורי זהו עיקר עיקרים - הסופר יודע לקחת את כל המימדים כולם, ולברוא עימם עלילה אחת ולא מפולגת, כזו הזורמת בערוץ משותף ומגיעה לשיאה בשלימות מלאה.
הסופר הקדיש את ספרו לזכר יותם חיים ז"ל, מחטופי כפר-עזה, אשר נחטף ע"י מחבלי ומרצחי החמאס, נאבק בגבורה עילאית לשרוד את תופת השבי, ונהרג בשוגג מאש כוחות צה"ל בעת בריחתו משביו. ממליץ בחום על הספר, מחכה לספרו הבא של יוסי ריבלין. הכותב הוא סופר וסגן נשיא הוועד האירופי במכון ויצמן למדע.
התרעות פיקוד העורף