אותו ארליך שכשמחפשים אותו מישהו מסביר: "או שהוא מעשן סיגר ושותה וויסקי של אלף דולר עם אחד החברים המפוקפקים שלו או שהוא מנסה לשכנע את היפהפיה הקטנה שלו להגיד אאאבא (...) או שהוא הורג מישהו שניסה להרוג אותו קודם. כדי לשמור על הססטיסטיקה המופלאה שלו". בקיצור, בטח כבר הבנתם עם מי יש לכם עסק (וגם היפהפייה הקטנה אגב תתעקש לקרוא לו ארליך ולא אבא). והעלילה? הו, העלילה קצת יותר מסובכת מזה.
בר-גיל משלב בתבונה נועזת בין סיפור על אאוטסיידר שנלחם על זכותו לחיות את חייו בניגוד למה שהוסלל לו, ובהתאם לתחושותיו, רצונותיו והבנתו - כלומר, אינדיבידואל שחותר להיות חופשי ונאמן קודם כל לעצמו ולא בהכרח לארצו או לדברים שגדולים ממנו - ובין סיפור על המערכת הצבאית שבולעת מעצם טבעה כל אינדיבידואליות, מקפדת את החופש של הצעירים המתגייסים לשורותיה, ועזבו חיים בכבוד או חיים בקומה זקופה, היא אפילו לא מבטיחה להם חיים. בר-גיל מחזיר את גיבורו ל-7 באוקטובר הנורא מכל.
אחרי שליווינו את מאבקיו של עומר בגוף ראשון והתאהבנו ביופיו הפנימי, בטוהר כוונותיו ובאומץ שלו; אחרי שבר-גיל עצמו ליווה את עומר בעדינות עילאית ובניואנסים דקים, העלילה עוברת לגוף שלישי מנוכר, ואנחנו נזכרים במה שאי אפשר לשכוח מלכתחילה. שיש מחיר אפשרי כבד, במיוחד בישראל, ל"להיות כמו כולם" הזה או ללהיות "אחד מהחבר'ה". שלחיות את חייך בשלווה ובפשטות ובביטחון אלה מותרות שאפשר לחפש בשוודיה או באנטרקטיקה, אבל לא במדינת היהודים. לא אם אתה במדי צה"ל, וכפי שראינו סביבנו ונראה גם בספר, גם לא אם אתה בבגדים אזרחיים, ככל האדם, במקום הלא נכון, ברגע הלא נכון.
בר-גיל בונה בספרו טרגדיה ישראלית עדכנית מכל בחינה שהיא, שמהדהדת מלחמות מכל סוג שהוא - אלו של הפרט על זהותו ועל הנרטיב שלו, ושל הפרט בחברה המתקשה לקבל פרטים כמוהו, ואלו של המדינה שבה אתרע גורלו של הפרט להיוולד, ואולי גם למות בטרם עת. סוג מסוים של קורא - או קריאה - ימצא סוף טוב בסיפור הזה, שלפחות חלק מהמאבקים בו מוכתרים בהצלחה מעוררת השראה. אחרים יבכו את גורלם של ילדינו, שמוטלים אל מציאות שאין להם כל שליטה עליה, בניגוד למה שנדמה להם. ואז הם יבכו את גורלם שלהם עצמם. כבנים וכבנות למדינה שהיא מכת גורל בפני עצמה. ושבה האביב קצר כל כך, גם אם ג'יימס בונד מקומי קם להגן עליה ולהצילה, ולו רק בספרי הבדיון.
התרעות פיקוד העורף