עתה, לאחר שבשבת הלך לעולמו בגיל 101, אני שב לראיון שערכתי בבארי ב-2009 עם אלדן, החייכן והשזוף משנים רבות של עבודה חקלאית צרובת שמש, כשברקע "באורו זורם הפרי בעורי", ספר השירים שאז הוציא בהוצאת "הקיבוץ המאוחד".
"מתמיד השירה הייתה נחלתם של מתי-מעט, בעיקר אוהבי ספרות", כך אמר בפתח הראיון. "כמובן, אינני מסתפק בהם. בעיניי השירה היא פסגת האמנות והייתי רוצה שכמה שיותר ייהנו מיופייה". עניין המשמעות היה חשוב לו. "אפשר ליהנות משיר גם מבלי להבין אותו", ציטט את בודלר והוסיף: "אני בדעה שניתן ליהנות משירים שלי מבלי להבין את הכל".
"גם אם לא מבינים, תמיד אפשר ליהנות מהמוזיקה, העולה מהשירים של אנדד", הצטרפה לשיחתנו שרי, רעייתו הנמרצת. "ואצל אנדד זו לא סתם מוזיקה, אלא סימפוניה!".
כך סיפר: "זה קרה כשעבדתי עם שלושה מחברי המשק בקציר תלתן. ברגע של הומור הפכתי את שאול התרסי לשאול תירסי, את שמחה ששון הפכתי לששון סתביון ואילו את בלק, יוצא הונגריה, כיניתי בלק-סלק. כשנשאלתי מה איתי, עניתי שכמי שמרבה בנדודים, אקרא אנדד עם א' בחטף-פתח ונ' וד' קמוצות, כשהא' של אלדן, המתייחסת לכך שאלוהים דן ושופט את כולנו, קמוצה. לימים שיניתי את השם רשמית במשרד הפנים".
כשנשאל מה נותר מחגי הקיבוץ, קבע בצער ש"זה סיפור עצוב". "גם כשחוגגים אותם, הם חלולים מאוד ודלילים. כיום, הקהל הקשוב לטקסט מצומצם מאוד והילדים צמודים לטלוויזיה, שממנה הם מושפעים והרמה - בהתאם, כשהאינטלקט האמנותי בירידה".
אלדן המשיך לכתוב את שיריו בעט, כמו פעם "כשאת השיר המוגמר אני מתקתק באצבע אחת במכונת-כתיבה ענתיקה". "נחוץ לי המגע הישיר עם הנייר", אמר לסיום.
התרעות פיקוד העורף