"מצעד הבהמות": תיעוב ופחד בקריית אונו

צעד הבהמות, למי שהספיק לשכוח, היה במקור כינוי לרצף מצעדים שארגנו פעילי ימין קיצוני ותושבים חרדים ברחובות ירושלים, במחאה על מצעד הגאווה והסובלנות שנערך בעיר. הם לוו בחמורים, עיזים וכלבים והפכו סמל לשנאת הקהילה הגאה.

13 שנים אחרי שהתקיים מצעד הבהמות האחרון (משה פייגלין, שתמך בו, אמר בין היתר: “יתכבדו נא הצועדים - ויחזרו איש איש לארונו"), רואה אור ספרו השני של דולב מור (אחרי “להציל את דובי הקוטב"), שנושא את השם הטעון “מצעד הבהמות" ומוכיח שכמו בקהילות אחרות, גם הקהילה הגאה אינה זקוקה לשונאים מבחוץ כשהיא שונאת כל כך טוב את עצמה.

ארי, עורך וידיאו מובטל בן 40, בן יחיד שהתייתם מאמו בגיל 12 ומגדיר את ילדותו כ"פעורה" (מונח סלנג שאני עדיין לומד) ו"ביזיון וחרפה", מכור לכדורי הרגעה, שונא את העולם, רחוק מלאהוב את עצמו, ונושא תמיד את הפרצוף “הסובל והחרד והטמא והכועס והתמים". הנפש הקרובה אליו ביותר היא חתול חולני בשם אוליבר. לשיטתו, כולם בעצם בהמות, והוא לא מהסס לקרוא להם כך, אם כי רוב הזמן שלא בפניהם, בשבתו כמספר.

כך ארי משחזר את פגישתו הראשונה עם חברו (המעצבן) עידו: “אחרי שקשקשנו במטחנה, הוא בא אליי לדירה ושנינו סרקנו זה את גופו של זה והחלטנו שממש לא מתאים. אז ישבנו וראינו בנטפליקס את הדוקו על השחרור של בריטני ספירס מהאפוטרופסות של אבא שלה".

ה"מטחנה" היא (בתרגום חופשי) אפליקציית ההיכרויות לגייז גריינדר, ומור מתאר את שוק הבשר ההומואי, שלא לומר נובר בקרביו, בישירות מחוספסת וכמעט קלינית, פה ושם פורנוגרפית (אבל לא מחרמנת, כנראה במתכוון) ונוטפת נוזלי גוף, כולל דם, שכמדומני לא נראתה במחוזותינו עד כה. סופרים כמו יותם ראובני ויוסי אבני לוי היטיבו להעביר את הצד האפל של תרבות הסקס המזדמן (שמור מכנה “מעגל אין־סופי של אבדות וזיונים"), בהנחה שיש לה גם צד מואר, והגיבור של מור מהדהד את התיעוב העצמי, ואולי גם ההרס העצמי של גיבוריהם, את הייאוש הקיומי ואת תחושת החידלון של הומו שעלומיו (הלוהטים, במקרה הזה) מאחוריו ושקורא לעצמו בין היתר “סיסי" ו"קוקסינל". הרחמים העצמיים הם מלכודת שמור מסתכל לה בעיניים ובו בזמן מצליח לעקוף לרגעים, בעזרת בוז כללי לכל מה שזז בערך, כולל ילדים (שאותם הוא מכנה “אחוזי ילודה") והומור מריר.

ארי הוא בוודאי לא שגריר הרצון הטוב או נער הפוסטר שהקהילה הגאה ייחלה לו. הוא אומר את הדברים כהווייתם, ולא מחפש דרכים לייפות או “להלבין" אותם. מי שיסכים להקשיב - ברוך הבא, מי שיזדעזע - בעיה שלו. מור לא בא לגייס אוהדים חדשים לתנועה. כשהוא מתאר על דרך החיוב את פגישתו הראשונה של ארי עם אורי, מי שיהיה בן זוגו, ושבמטחנה העיד על עצמו כי הוא “מחפש להתכנס", אפשר להבין מיד שדרך השלילה היא הנפוצה יותר.

“בכל זאת היה מרענן לפגוש בחור הומו עם שכל ורגליים וידיים ופנים, שהסכים להיפגש ולשוחח בבית קפה בארבע עיניים ולא לברוח מהדברים, או ליתר דיוק להיפגש ישר לזיון ולראות אם יש חיבור בין הסדין לציפית, לראות אם שווה להמשיך משהו עם מישהו".

כשארי נזכר בימי הסקס בשירותים ציבוריים (בדיזנגוף סנטר למשל), הוא לא שוכח להזכיר את “בריכת השתן החמוץ" ו"גבעות הצואה", אפרופו האלמנט הלא מחרמן, מסעירים ככל שהיו המפגשים המיניים האלה בעיניו, בעידן מתרחק של פריצות ובכחנליה שאינן תלויות אפקליקציות. אורי בן זוגו רוכן אל מגירה במקרר וזוכה לתיאור ענוג כמו “מתחת למכנסיים בצבץ חריץ שעיר ומתולתל ותחתונים ישנים, דהויים וקרועים", אבל גם כשהאסתטיקה חוגגת, כמו במקרה של שכנים “הומוסקסואליסטים" מהבניין, הופעתם המתוקתקת והמלוקקת מעוררת בארי שאט נפש.

הקשר הזוגי עם אורי מחמיץ, כמו שקורה גם אצל סטרייטים (בקטע חביב, מור מצמצם את ההבדלים ביניהם למי אוהב איזה המבורגר בבורגר ראנץ'), בין היתר על רקע נחיתותו הכלכלית של ארי (הארה שמטלטלת אותו), ואחרי שאורי יוזם פרידה ברוטלית ומעמיס משא כבד (“אולי טסלה משפחתית") על כתפיו, ארי נאלץ לחזור לבית ילדותו בקריית אונו, שם מתגורר אביו, עובד צבא קבע בדימוס הממעט במילים, שקרא לבנו “הומו" עוד לפני שארי ידע בעצמו מה זה בדיוק.

בבית שברחוב הדרור, שבו ידע ארי ילדות חסרת דרור, הוא נזכר בין היתר בהתנסויות מיניות מצלקות, כל אחת בדרכה, עם נער מכיתת המב"ר (מפגרים בעלי רצון, לדבריו) שבה למד, ועם המורה שלו למתמטיקה, פדופיל ענק ממדים שנתפס לבסוף ונענש.

ארי היה חתיך הורס ומבוקש בצעירותו, אבל אז כמו היום נטה להדגיש בעיקר את פגמיו הרבים (לדעתו), החל ב"חולצה שהסריחה בשחי", עבור בשיניים עקומות, הבל פה בעייתי ואנגלית דלה, וכלה באבר מינו שהוא משקר במטחנה לגבי גודלו המדויק, וששני אנשים שונים (שאחד מהם, אזהרת קלקלן, אפילו אינו גבר) בועטים בו, כל אחד לחוד, ביום אכזר במיוחד. האופן שבו אורי נפרד ממנו הופך אותו לדבריו לגמד עם “התחלה של גיבנת", אבל מי שמגמד את ארי יותר מכולם הוא ארי עצמו.

ארי הוא סוג של דרמה קווין. כשהוא בוכה, זה “בכיתי ובכיתי ובכיתי" או “התחלתי לבכות ולבכות ולבכות", שלא נפספס את הרעיון חלילה. הוא ילדותי והיסטרי וקדחתני, והכתיבה של מור בהתאם. הספר כתוב בנשימה אחת, כמעט כמשפט אחד ארוך, ברצף אסוציאטיבי בלתי נדלה. “מצעד הבהמות" היה יכול להיות “זכרון דברים" הקווירי, לא פחות.

יש בו הישגים לא מעטים, אך בסופו מתעוררת איכשהו התחושה שמור ארגן יפה את כל הממצאים הפורנזיים, אבל לא הצליח לרומם אותם לדרגה של אומנות, או של ספרות גדולה באמת. לפעמים ביבים - גם אם מחפשים דרכם גאולה - הם רק ביבים, אם אין מי שיעניק להם סובלימציה פיוטית (כמו ז'אן ז'אנה למשל). ארי בוכה (שוב) מהספר “סטונר", “פחות בגלל העלילה אלא בגלל האמת והענווה". ב"מצעד הבהמות" יש אמת שאי אפשר להתכחש לה, אבל עם קצת יותר ענווה וקצת פחות פחד מעידון, הוא היה יכול להגיע גבוה, רחוק ועמוק יותר, לגעת בנו יותר, ומי יודע, אולי אפילו לגרום לנו לבכות ולבכות ולבכות.