מנימוקי חבר השופטים להענקת הפרס: "בכתיבה עירומה, חפה מקישוטים, נועץ עמיחי שלו אזמל חד בכאבי היחסים של גיבור הרומן 'היסוד הנפשי' עם אביו שהתעמר בו בילדותו ובנעוריו, וכעת מטופל על ידו, ובקדרות הדיכאון ממנו הוא סובל".
"הרומן, הבנוי מ-127 פרגמנטים שנאספים לתמונה שלמה, הינו מעשה אומנות ספרותי לעילא. עמיחי שלו מצליח להציג את האומללות שביחסי הבן והאב, וכן את אפלת הדיכאון במלוא עליבותם וכאבם, אך כתיבתו נטולת רחמים עצמיים או פאתוס סנטימנטלי, ועל אף קדרותו, מהבהבים ברומן ניצוצות של הומור דק. כוחו של הספר ביכולתו של עמיחי שלו לתאר את החוויות הקשות האלה בריאליזם חד ובאנושיות חומלת, שמאפשרים להתוודע ולהזדהות עם השד האפל שבתוך כל אחד מאתנו".
"זהו סיפור אהבה ללא מין של שני אנשים אבודים שמבקשים להימצא. שפתה הפיוטית של ענת עינהר כמו קוראת תגר על הכיעור והעליבות, והסיפור נע, כמו לוליין על חבל מתוח, בין שתי הקצוות: השפה הכמעט שירית לעלילה שנוגעת בביבים".
"בפרוזה ישראלית שרירית, מיומנת (מבלי להתהדר במיומנותה), גמישה, נעדרת שומנים, בשלה, ואולי בעיקר: מהנה לקריאה, נרקם סיפור אישי ומקומי שהינו גם סיפור של דור. מושג 'החבר'ה' הישראלי מקבל כאן ייצוג מעניין מאד לנוכח תהליכי ליברליזציה שעברו על החברה הישראלית בעשורים המדוברים והמתוארים כאן גם הם בכישרון רב".
פרס ברנר לשירה
"שירתה מפגינה שליטה המשלבת מסורות ספרותיות רחבות ומפרקת אותן באמצעות הכלאות חדשות, שיש בהן התנגדות למסגרות אידאולוגיות ומושגיות. ספרה אשלייה מתקנת מקיים דיאלוג מקורי עם מוסכמות שיריות מגוונות תוך כדי דו-שיח אינטימי עם התרבות הישראלית, עם דיבור עברי רב-שכבות ועם זמננו. התבוננותה של המשוררת בעצמה, במציאות חייה ובשירתה מתעצבת בצורות של דיאלוג ושל תרגום, במשחקי לשון נועזים ובישירות נוקבת. בכל אלה חותרת זינגר לשאלה המטפיזית ומתייחדת בצליל האמת שלה".
התרעות פיקוד העורף