לאחר שבנה נרצח החליטה ורבר לצאת למסע פנימי עמוק, אל תוך נבכי הכאב. השיחה איתה אינה שגרתית. היא מדברת בפתיחות ובכנות על המסע האישי שעברה בשנתיים האחרונות, ומגוללת את המהפך שעבר עליה.
כמה חודשים אחרי שקמה מהשבעה על בנה היא יצאה לדרך בלתי צפויה ולמסע רוחני. “כשאלון נרצח, נותרו המון דברים פתוחים בינינו והייתי מוכרחה למצוא דרך להיות איתו בקשר ולסגור את המעגל הזה", היא מתארת. “הרבה אמהות שכולות שעימן שוחחתי סיפרו שהן קיבלו מסרים בחלומות מיקיריהן שנרצחו או נפלו, ואני לא קיבלתי שום דבר. כשנפתחתי לעולמות התקשור הבנתי שיש עוד ערוץ שלא ידעתי על קיומו שמאפשר לי לתקשר עם אלון שלי".
בהפנייתו של מכר שלה פנתה ורבר למטפלת שתאפשר לה לעבור מסע רוחני בעזרת חומרים משני תודעה (בישראל נכללים חומרים אלו, שבעיקר נפוצים במסיבות טבע, בפקודת הסמים המסוכנים ואינם חוקיים לשימוש ולהחזקה - ד"פ) כדי לתקשר עם בנה. “המטפלת הזו מטפלת בעזרת חומרים אלו באנשים עם טראומה. היא מקצועית ולפני שהתחלנו את התהליך היא ראיינה אותי כדי להבין אם שיטת טיפול זו מתאימה לי", היא מספרת. “במהלך המפגש, שאורכו כארבע שעות, דיברתי עם אלון בקול רם, וגם דובבתי את מה שהוא אמר לי, במסע הזה, והיא עצמה כתבה את כל פרטי השיחות שלנו ובסוף המפגש הביאה לי את הדפים שעליהם כתובה השיחה. עברתי את התהליך הזה ארבע פעמים, ופתאום הרגשתי שאני מצליחה להזדקף, לחייך ולנשום. פתאום חזרתי לחיות. זה היה מטורף. בהתחלה לקרוא את הדפים האלה היה מאוד מרגש ומציף, אבל בשמחה כי הרגשתי שיש לי קשר איתו. פתרתי את כל העניינים הלא סגורים שהיו בינינו. אלון לא רצה שנסבול, והבנתי שאם אנחנו, המשפחות השכולות, סובלות, אז גם היקירים שלנו שאינם כבר בעולם הזה סובלים".
את תיעוד המסע הרוחני שעברה החליטה ורבר להפוך לספר חדש , "אני איתך אמא" (הוצאת ניב), בו היא מספרת על בנה, על רגעי האימה של 7 באוקטובר, על ההתמודדות עם האובדן והשכול וגם על הדיאלוג שלה עם בנה. זהו יומן אישי, שבו היא מתארת את דרכה אל הריפוי באמצעות מדיטציות, לימודי בודהיזם, קבוצות תמיכה ואף טיפולים שאפשרו לה, כדבריה, להתחבר מחדש עם אלון. הספר נע בין קולה של האם המנסה לשרוד את השבר ולהמשיך לחיות, ובין קולו של הבן שעוקב מלמעלה ושולח מסרים. “התחלתי לכתוב את הספר באוקטובר 2024, קודם כל בשבילי, אבל כשכתבתי אותו יותר ויותר הבנתי שהמסעות שלי עם אלון הם תרפיה לא רק עבורי אלא גם עבור כל מי שאולי יקרא זאת", היא מסבירה. “המסרים והערכים שמועברים בספר יכולים לסייע למשפחות להתמודד עם אובדן ושכול מכל סוג. אני רוצה לסייע לאנשים להתגבר על הטראומה ולהציל נפשות".
אלון, בן מירטה ודני, נולד ב־2 בפברואר 1997 באשקלון, ילד שני במשפחה, אח לתום ולליאן. בהיותו בן חודש עברה המשפחה לבודפשט, הונגריה, במסגרת עבודתו של אביו, ושם גדל והתחנך. כשהיה בן 8 חזרה המשפחה ארצה וקבעה את ביתה ברעננה. “אלון היה ילד רגיל, חי חיים נורמליים, היה מבלה הרבה עם חברים, הולך למסיבות טבע, משחק המון כדורגל, עובד במסעדה ואוהב לטייל מסביב לעולם", מספרת ורבר. “הוא עדיין גר אצלנו בבית, ודי נהנה מהחיים. לחצתי עליו ללמוד משהו, אבל הוא אמר: ‘אמא, יש לך כבר בן רופא, אח שלי, הוא למד בשביל שנינו’. אחרי שאלון נרצח הבנתי איזה עוגן משמעותי הוא היה לחברים שלו. כולם באו להתייעץ איתו, לדבר איתו, לבקש ממנו עזרה. הוא החזיק את כל החבורה".
בלילה שבין ה־6 ל־7 באוקטובר יצא אלון מביתו לבלות עם חברים במסיבת הנובה. “ידענו שהוא הולך למסיבה בירושלים, ולכן, בבוקר 7 באוקטובר לא היינו לחוצים", מציינת ורבר. “בבוקר הוא לא ענה לנו לטלפון, אבל זה היה הגיוני כי בדרך כלל הוא לא עונה כשהוא במסיבות, אבל בשלב מסוים התחלנו לקבל הודעות מחברים שלו, שהיו ב’נובה’, שהם בילו איתו, והבנו שהוא במתחם. בדיעבד הם כבר ידעו שאלון נרצח אבל לא רצו לספר לי. מאותו שלב התחיל סיוט בן ארבעה ימים שבמהלכם הוא היה נעדר ולא ידענו מה עלה בגורלו. ואז הגיעה ההודעה הקשה מנשוא. אלון נרצח, וגם רוב החברים שבילו איתו נרצחו. חבריו הקרובים של אלון, גיא אילוז ואלמוג סרוסי ז"ל, נחטפו ונרצחו גם הם".
ביום הראשון של השבעה תלתה משפחת ורבר על דלת ביתה את השלט: “תיכנסו עם חיוך בלב וחיוך על הפנים". ורבר מסבירה: “אלו האנרגיות שלנו. ידענו מהיום הראשון שלא נהיה משפחה עצובה אלא נשמח, עם כל הקושי, זה מה שאלון היה רוצה. זה המוטו שלנו עד היום".
מיד כשקמה מהשבעה החלה משפחת ורבר לפעול למען חבריהם של נרצחי הנובה. “אנחנו מכנים אותם ‘שקופים’, כי מי שניצל מהמסיבה מקבל טיפולים אבל החברים שלא היו במסיבה ושכלו חברים רבים סובלים לא פחות, נכנסו לטראומה וחלקם לא מסוגלים לצאת מהמיטה", מספרת ורבר. “יזמנו מסע ריפוי להודו עבורם, סדנאות ריפוי ואנחנו מזמינים אותם כל הזמן אלינו הביתה לארוחות ולשיחות, הפכנו למשפחה. הם מקבלים מאיתנו אנרגיות חיוביות וזה מה שהם זקוקים לו עכשיו".
בנוגע לטיפול בשורדי הנובה, היא אומרת: “נכון שהמשפחות השכולות מקבלות תקציבים וטיפול, אבל כשזה מגיע לקופות החולים, אתה מקבל טיפול פעם בכמה חודשים וזה בדרך כלל לא מספיק. אני אישית מצאתי את דרך הטיפול שלי, אבל יש משפחות רבות שלא, ואני מקווה שהמדינה תשכיל לראות אותן ולעשות את כל מה שאפשר".
בסיום השיחה מבקשת ורבר להדגיש: “אנחנו אנשים שאוהבים את החיים ורוצים להמשיך לחיות, לצד הכאב, הגעגוע והשכול. אנחנו יודעים לנווט את זה לכיוון שהוא לא יותר קשה עבורנו. לכן אנחנו גם לא מתחברים לטקסי הזיכרון של ה־7 באוקטובר כי אלו טקסים שמנציחים את הכאב. ב־7 באוקטובר שעבר היינו כל המשפחה הגרעינית בהודו, והשנה ביוון. זו הדרך שלנו לבחור בחיים. בשביל אלון, ובשבילנו".
התרעות פיקוד העורף