בבית ליסין עלה "אל תרדו ממני", מחזמר פרי עטו, שעסק בתופעת הירידה מהארץ ועורר ויכוח ציבורי: במועצה הציונית טענו כי ההצגה מציגה נקודת מבט חד־צדדית המזוהה עם תנועת העבודה ומתעלמת ממקומם של האצ"ל והלח"י, אך חפר עמד על שלו: "ברגע שיוכיחו לי שבגין החזיק טורייה ביד, אשנה את כל המחזה מקצה לקצה". זמן קצר לאחר מכן הגיש תביעה נגד אגודת בית"ר על שימוש ללא רשות ב־27 משיריו בשירון שפרסמה, תוך התעלמות מתפיסותיו הפוליטיות והמוסריות.
והנה באותה שנה קיבל את פרס ישראל לזמר עברי. בנימוקים לבחירתו כתבו השופטים כי הפרס ניתן לו "על שביצירתו ביטא את רוח התקופה, למן ימי המאבק ומלחמת הקוממיות. שיריו המגוונים, שהולחנו בידי מלחינים רבים, מזומרים זה קרוב לארבעים שנה... במכלול יצירתו הוא מלווה את חיי הארץ ומבטאם".
באותו שבוע שבו נקשר לראשו כתר הקונצנזוס הלאומי, אמר חפר לנחום ברנע בריאיון ל"כותרת ראשית": "הליכוד הוא פרי באושים שצמח בארץ הזאת. אז מה, זה לא לגיטימי שפרי באושים צומח? מותר לו לצמוח, אבל בכל זאת הוא באושים... אני חושב שהליכוד הוא צרה גדולה שירדה על ראשינו, ונאכל אותה עוד הרבה הרבה זמן".
המשפט "שנה זו וזו הייתה שנה קדחתנית בעבור חיים חפר" נכון לכל עת, בין השאר הודות לעובדה שחפר היה פלמ"חניק שלא היה צורך למשוך בלשונו. 100 שנה בדיוק להולדתו, והאמירות שלו עודן נשמעות מוכרות. כל חייו היה גלוי דיו כדי לדבר על הכל ועל כולם. חיים ומתים, לברכה ולא בהכרח לברכה. "יושבים להם בהגדה ארבעה זצ"לים ומתדיינים כמה מכות היו. מה זה משנה בכלל?", אמר לי בערב פסח, ואנחנו, ב"מעריב", רק ביקשנו ברכה לחג.
"נושא מכת הבכורות טורד אף הוא את מנוחתי: כתוב שאלוהים הקשה את לב פרעה. אז הוא הקשה את לב פרעה. במה העם המצרי אשם, שהוא חוטף את כל המכות? העובדה שפסח הוא אחד משלושת הרגלים לא הופכת את החג לחגיגי בעיניי. אם נתבונן בסיפורי העבר, נגלה שהחקלאים היו מביאים את תוצרתם לבית המקדש, מצאן ועד פרי השדה, והכוהנים שוחטים את הכבש ולוקחים את החלקים הפנימיים, שהם הכי טובים, בעוד שעל עניי ירושלים נגזר להריח את המעורב הירושלמי. הכוהנים חוגגים, ויש מקהלת לויים ששרים, וכל אחד מקבל את חלקו לפי מידת קרבת המשפחה. אלו הרי ניצניה של השחיתות".
ובכל זאת, תן מילה טובה על ההגדה, ביקשתי. "הדבר היחיד שאפשר ללמוד מן ההגדה הוא שבני ישראל יצאו מעבדות לחירות. בין אם זה אמת ובין אם לאו, יש לשמר את תחושת הגאולה מן העבדות ואת שמחת השחרור. אנחנו צריכים להתבונן סביבנו ולהעביר את זה הלאה. לזכור שכולנו בני אדם, עובדים זרים ואזרחים. זה יותר חשוב מן הניסים, יותר חשוב מן הדם או מקריעת ים סוף, ואת זה עלינו לזכור".
זאת האמת וכל האמת
על ריאיון שנתן ל"ידיעות אמריקה", וכלל בין היתר התייחסות אל יפה ירקוני ("פרס ישראל עלה לה לראש") ולתרבות שהביאו איתם המרוקאים לארץ ("לא מי יודע מה"), ירדו לחייו. למרות זאת, עם היוודע הבשורה על מותה של ירקוני, צלצלתי אליו. לא היה כמו חפר כדי לספוד לה: "על יפה אי אפשר לומר 'הלכה לעולמה', כי עולמה היה כאן, בארץ, בין החבר'ה", אמר. "בניגוד למה שעושים היום מן הנשים והשימוש במונחים כמו 'הדרת נשים' ודברי שטות כמו 'קול באישה ערווה', הקול של האישה יפה היה שמחה.
"יפה הייתה יוצאת לחזית, וגם כשהיו יורים, היא ידעה שאסור להסתתר. יש להופיע בבונקר הזה או בחזית הזאת, בבית חולים זה או אחר, וזה מה שהיה חשוב ללוחמים - לשמוע אותה. חלקם היו פצועים, חלקם שרופים וחלקם עיוורים. אישה שבאה למקום כזה לא הייתה רק אחות, אלא גם אמא וחברה שדואגת לשלומם, ובשעת הצורך גם שולחת מסר לאמהות. אני לא יודע אם היא הייתה שליחת מצווה. זו הייתה שליחות של חמלה, שליחות חשובה לאמהות, למשפחות, וגם ללוחם שידע שיעבירו לאמא שלו דיווח על כך שהוא שלם, גם אם לא תמיד הוא היה שלם".
כך גם באשר לדברים שטפלו עליו בעניין יחסו ליהודים יוצאי ארצות האסלאם. אצל חפר היה זה תמיד עניין של מצב הרוח ומצב השעה. "אלה שבאו מאירופה תפסו את העניין", אמר לברנע באותו ריאיון ב"כותרת ראשית". "באו העיראקים, וגם הם הסתדרו. הייתה לי פעם פגישה עם יוצאי עיראק. שאלתי איך קרה שהם הסתדרו והמרוקנים לא. הם אמרו: אנחנו באנו קומפלט. עם הרבנים, עם עורכי הדין ועם רואי החשבון.
הם חיו חמש שנים לא טובות. שאלתי אותם מדוע אין להם גאווה על שחיו במעברה. איך תהיה גאווה, אמר אחד מהם, כשהייתי בצבא היה הרס"ר אומר: מה זה הברדק פה, פה זה לא מעברה. אף אחד לא היה אומר את זה על מחנה של העלייה השלישית".
"אתה חושב שאלה השייכים לתרבות העולים החדשים שרים את שירי חיים חפר?", שאל אותו ברנע, וחפר ענה: "הם שרו. יכול להיות שזה בא להם בצבא בתור עונש קבוצתי".
כבר בשנת 1946 כתב חפר מילים לשירו של פריד אל־אטרש "בלש תיבוסני", ובעברית "לשווא תנשקני". בהמשך כתב פזמונים למחזמר "נאסר א־דין", ויחד עם אבי קורן כתב את מילות השירים למחזמר "פינאל הגדול", שהוגדר באותם ימים כ"מחזמר מזרחי" בכיכובו של בסאם זועמוט (במקור: "החגיגה הגדולה של מומו").
ההסבר שנתן למעורבותו ביצירה מזרחית היה: "אז אפשר אולי לומר שאני הקדמתי את הגל המזרחי בשנות דור. יש אנשים שחושבים שאני מזדהה עם כל מה שכתבתי. צריך להגיד שבן אדם לא צריך להיות משולש כדי להיות פרופסור למתמטיקה. כתבתי את זה, וזהו".
"איריסים", "אין כמו יפו בלילות", "אח יא ראב", "היו זמנים", "האיש מן הבקעה", "שושנה", "שיר השכונה", "לא נפסיק לשיר", "לחיי העם הזה", "הנני כאן" ועוד ועוד. החיים־חפריות מלווה את הזמנים המשתנים ואת תהפוכותיהם.
"בכל מלחמה, בזמני מצוקה וצרה של העם הזה יש חזרה אל השירים הישראליים. ואין כמו חיים חפר כדי לחזור אליהם. 'הן אפשר ובג'יפ שעבר, שאגו בחורים כי נגמר', 'לחיי העם הזה', וכמובן 'מונטיפיורי', שהוא שיעור היסטוריה שמקופל בשיר אחד. תענוג לשיר את המילים שלו", אומר להב ומצטט את השיר "הדרך אל האור", שכתב חפר אחרי רצח אמיל גרינצווייג: "'ובקומי ובלכתי קורא שלום במלחמה / מול השומעים זעקתי / מול כל המבקשים דמה / עם אלה ההולכים איתי / בין אגרופי המשטמה היום אני נשבע / גם אם ארוך מסע הפרך / ואם רבים כושלים אחור, ביחד נמשיך ללכת / בדרך אל האור'".
הפלמ"חניק מחפש את המחר
כאשר חפר כתב את קורות חייו, הוא בחר לפתוח בשני משפטים: "נולדתי בסוסנוביץ' ברחוב תאטרלנה בשנת 1925" ו"במרץ 1943 התנדבתי לפלמ"ח". בהזדמנות אחרת אמר: "כל אדם מאוהב בשנות חייו היפות ביותר. שנות חיינו היפות ביותר קשורות, במקרה, בתקופה של התעוררות פוליטית. אם היה דבר יפה בארץ, היו אלה תנועות הנוער, והפלמ"ח הוא המשך ישיר שלהן".
הוא למד בבית ספר פולני, שם קיבל אומנם פטור מהשתתפות בשיעורי הדת אך סבל מאנטישמיות גלויה. "דחפו אותי לבור הקפיצה באתלטיקה, שהיה מלא במי שלג נמס, מילאו לי את הכיסים בקרום לחם מרוח בשומן חזיר, ואני החזרתי להם ועוד איך", הוא מצוטט בביוגרפיה. "מאז אני לא מוותר בשום דבר!".
את עיקר חינוכו היהודי קיבל בבית מד"ר כהאן, מורו הפרטי. בכל יום היה מעתיק בהוראתו דף שלם מספר עברי מנוקד של פרישמן, ביאליק ועוד. בגיל 9 כבר שלח מכתב בעברית צחה ל"עיתוננו", עיתון ילדים עברי בארץ, שזכה להתפרסם. שם, במיסלוביץ', נשבה גם בקסמי הקולנוע וברעיון הציוני. אביו הקים את הסניף של תנועת הנוער הציונית "גורדוניה" במיסלוביץ', וחפר, כך מספר זעירא, העיד: "הייתי גם היו"ר וגם החבר היחיד, ובאו לבקר אותי מקטוביץ', לשמוע מה נשמע בסניף".
סמוך לבואה לרעננה, משפחת פיינר רכשה מגרש קטן ברחוב ברנר, ועליו בית מגורים צנוע. יששכר ורבקה פתחו ברחוב אחוזה את החנות "הלבשה". זעירא מספר כי עם בואו לארץ נכנס חיים לכיתה ו' בבית הספר "עממי". חניך במחנות העולים שנפרד מהעברית הגלותית ואימץ את העברית הצברית. הוא החל לחבר פזמונים כבר בילדותו, כשהיה תלמיד בית ספר יסודי, וכשהיה בן 12 אפילו זכה בתחרות כתיבה שיזמה חברת שמן. כפרס קיבל חבילה ממוצריה.
כשהיה בן 18 נשלח עם חבריו לתנועה להכשרה מגויסת בקיבוץ דפנה, משם עברו לתל יוסף ולתחנת התחנות: שירות בפלמ"ח עם שורת פעולות שכללה את הברחתם ארצה של מעפילים בהעפלה יבשתית מסוריה ולבנון דרך גבול הצפון. "לפלמ"חניקים נתנו את העבודות הכי קשות", סיפר לי פעם. "בט"ו בשבט הם חפרו את הבורות בשביל העצים ששותלים הילדים מהקיבוץ. אחרי זה החבר'ה היו משתינים על השתיל הצעיר. האמרה הייתה ששתיל שלא משתינים עליו לא יצמח לגובה".
דמות העברי החדש
חפר חיבר יותר מאלף פזמונים, כתב מחזות זמר, ספרים ומקאמות. "אלוף פזמוני ארץ ישראל החדשה. עד עצם היום הזה אין מתחרים לשירים היפים שחפר כתב במלחמת העצמאות. שירים יפים, חדים שאינם עטופי סכרין. פזמוניו פשוטים ובהירים ומאלתרמן רבו למד את סוד הצמצום, המילה הנכונה, האהבה והפאתוס העצור", כך בלשונו של הסופר יורם קניוק, אף הוא יוצא הפלמ"ח.
משנות ה־50 ועד סוף שנות ה־70 חפר היה הפזמונאי המרכזי בישראל. הרקע לכך היה יצירה פורה שכללה את הקמת הצ'יזבטרון, הפקות תרבות בולטות כמו "תל אביב הקטנה" עם שותפיו דן בן אמוץ ועמיקם גורביץ' לרגל יובל שנותיה של העיר, ו"מצעד פזמוני היישוב" במלאת עשור למדינה. במועדון החמאם שביפו, שהיה בבעלותם, יצרו השלושה תוכניות סאטירה שעסקו בממשל הצבאי ובדמויות פוליטיות והשפיעו על השיח התרבותי.
חפר פרסם טורים ב"ידיעות אחרונות" ומקאמות שבועיות בחרוזים שנגעו בענייני היום. בתקופת ההמתנה למלחמת ששת הימים ובמהלך הקרבות כתב על סיני, על ירושלים ועל הלוחמים. הדברים כונסו בספר "מסדר הלוחמים", שתורגם לשפות שונות.
אחרי שצ'יזבטרון פרסם את שיריו בכל הארץ, כבר ב־1943 העלו מיוזיקל שלם. "מזה נוצר הרושם שכל מה שעשינו שם היה בילוי בנעימים. חוץ מזה עסקנו ביציקת בטון, למשל", אמר חפר במלאת 25 שנה להקמת הפלמ"ח, מועד שצוין בהוצאת תקליט עם ביצועים חדשים לשיריו. "אנשי הפלמ"ח חיו יחד שמונה שנים. נוצר הווי. אנשים התחברו. זה היה הצבא העברי הראשון מאז ימי בר כוכבא. מדוע אנשים שחיו בתקופה נפלאה כזאת לא ידברו עליה?".
הוא ידע שעליו תמיד להתחדש והעיד: "אינני חוזר על עצמי. כמעט אינני זוכר מילים של פזמונים שכתבתי. אם מישהו שר פזמון שלי, אני יכול לשיר איתו ליד המילים. את הטקסט אינני זוכר. אני כותב ושוכח. מלבד התוכן, צריך לחדש כל הזמן את צורת הפזמון".
פרופ' יעקבה סצ'רדוטי, דיקנית הפקולטה הרב־תחומית, המרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט, רואה בחפר את הפזמונאי שהפך את ההיסטוריה לשיר ואת השיר למיתוס: "חפר היה הרבה יותר מפזמונאי; הוא היה אחד מהקולות המכוננים של הזהות הישראלית בראשית דרכה, מספר סיפורים לאומי שבו־זמנית ביטא ויצר זיכרון קולקטיבי".
"שיריו, שנולדו מתוך הוויית הפלמ"ח והמדינה שבדרך, אינם רק תיעוד של תקופה, הם יצירי ויוצרי מיתוסים: דמות הלוחם הצעיר, האהבה הנמהלת בכאב והארץ הצעירה שאליה חוזרים שוב ושוב במילה, במעש ובשיר. חפר, יליד פולין, היה לקולו של מיתוס 'הצבר' ואחד ממעצביו. בפזמונים כ'שיר החבלנים' ו'הקרב האחרון' עיצב את דמות העברי החדש: אמיץ, מאוהב באדמה ונכון להקרבה. 'דודו' שלו שיקף את ערכי האתוס שעל ברכיהם נדרשו לגדול דורות של צעירים כרעות, אהבת הארץ, תעוזה והקרבה, אך גם יצר אותם. בפזמוניו ביקש חפר לתת ביטוי רגשי וקולקטיבי לחוויותיהם של הלוחמים, והפך את שגרת יומם לסיפור גבורה לאומי".
שאגו בחורים כי נגמר
"ב'הסלע האדום' מתערבבים תשוקה והרפתקה, ארץ ישראל והמדבר הערבי, תעוזה ונוסטלגיה. הפזמון אינו מתאר עובדות, אלא מצייר מיתוס: הצעיר הישראלי הפורץ את הגבול ומוכן לעשות הכל כדי 'לראות את פטרה ולמות'. בכך יצר חפר את מיתוס הגבול: הגבול הפיזי בין ישראל לשכנותיה והגבול המטפורי בין נערות לבגרות, בין חלום למציאות. למרות האיסור על השמעתו, וכנראה בגללו, הפך הפזמון לסמל של רוח צעירה המאתגרת סמכות ומחפשת משמעות בגבולותיה של מדינה צעירה מדי".
ב־2009 חפר מסר בתחנת המשטרה ברחוב דיזנגוף אקדח פרבלום בקוטר 9 מ"מ שיוצר בשנת 1918, שנשמר בביתו עשרות שנים. שאלתי מדוע, והוא ענה: "אסור להתאהב בכלי משחית". האתוס הפלמ"חניקי ליווה אותו מאז ומעולם וכמעט בכל ריאיון הוא עלה. גם טוהר הנשק.
"בנשק השתמשו לא כדי לרצוח. הפלמ"ח קיבל השפעות רבות מן הערבים: הסלנג של הפלמ"ח מלא ביטויים ערביים, ואם אדם מסתובב עם כאפייה מסביב למדורה ושותה קפה בפינג'אן, סימן שאינו שונא. הוא מנסה להתקרב", אמר בעבר. "יצחק שדה ידע שבפלמ"ח צריך להרוג, אין ברירה. אבל הוא שנא רצח. הפלמ"ח הקים 36 נקודות התיישבות. מבין שורותיו נפלו יותר מ־%20 במלחמה: בתחילת מלחמת השחרור היו 1,200 אנשי פלמ"ח, אחר כך גדל המספר ל־5,000, ומתוכם נפלו 1,000".
פרופ' סצ'רדוטי אומרת שבין שכתב על חיילים ובין שעל נופים או על אהבות, חפר שימש כמתווך בין ההוויה היומיומית לבין התודעה הלאומית. הוא הבין את כוחה של המילה בשירות האתוס: הפזמון כשופר, הפזמון כמעצב תודעה. "במובן זה, חפר לא היה רק פזמונאי של מציאות קיימת, אלא יוצר של מציאות מדומיינת שאליה שאפה החברה הישראלית להידמות: האהוב מסיירת חרוב, הנסיך הלבן מן הבקעה ורב החובל 'מספינה רדופה בכי ושכול'", היא אומרת.
עם השנים, חלק מהמיתוסים שחפר היה שותף ביצירתם, פורקו ונבחנו מחדש. דור חדש של יוצרים ומבקרים החל לשאול שאלות על מחיר הגבורה, על גבולות הלאומיות, ועל הקול הנשי והערבי שהודר מהסיפור: "אך גם מתוך ביקורת זו ניכר עד כמה רב היה כוחו של חפר, כי רק מיתוסים עמוקים דיים זוכים לבחינה מחודשת. חפר היה שותף לכתיבתו של פסקול המדינה ועיצב את דמותה בעיני עצמה. פזמוניו הם מפת דרכים למיתוסים של הישראליות - בין מלחמה לשלום, בין גבורה לתום ובין הזיכרון להווה".
מה נשיר עליהם?
"כשכבר כתב על חרוב, עשה זאת רק בהקשר של סיירת חרוב. סיפורים הוא לא ידע לספר, את זה ראיתי לראשונה בקורס מ"כים בג'וערה. שרנו את שיריו ורצינו לשמוע אותו. צעקנו: 'חיים חפר לבמה!'. שלושה ז'לובים פלמ"חניקים העלו אותו לבמה. הייתה דממה, ציפו שישמעו ממנו משהו. הוא הסתכל ימינה ושמאלה, ראה חלון פתוח ודרכו ברח. לספר סיפורים ידע רק עם שותף, כמו דן בן אמוץ".
שימור מורשת הפלמ"ח היה חלק מרכזי בעשייתו של חפר. הוא היה מיוזמי הקמת בית הפלמ"ח וייסד את עמותת אוהלי פלמ"ח, שהפיקה סדרה של סרטים שתיעדו יחידות, קרבות ולוחמים, בסיוע דמויות ציבוריות ובהן סטף ורטהיימר. אחד הסרטים הוקדש לסופרי הפלמ"ח. "לשם הכניס גם את עצמו, וגם אחרים, כמוני", אומר פוצ'ו.
"הוא לא אהב לשים את המפורסמים במרכז, כדי שלא יגנבו את תהילתם של אנשי הפלמ"ח. בצ'יזבטרון לא היו כמעט שירים של אחרים. לא של חיים גורי, לא של זרובבל גלעד שכתב את המנון הפלמ"ח, ולא של דידי מנוסי. הוא לא אהב תחרות. יש ספרות שלמה על מורשת הפלמ"ח, ולא משנה אם הספרות הזאת טובה או אינה טובה. היא שימשה קטליזטור. הסופרים הגדולים שיופיעו ישתמשו במטבעות הלשון של סופרי הפלמ"ח, בהווי שהללו תיארו. כל המנגינות היו גנובות: מ'המטאטא', מרדיו מוסקבה, מכל מקור אפשרי".
"שאלתי: 'נו, ובכן?' והיא ענתה: 'מה אגיד לך, חרא של ספר. זה הפלמ"ח? רק תעלולים, מתיחות ובנות? ואיפה הקרבות, הגשרים, המעפילים?'. עניתי לה שזה היה על התקופה שלפני מלחמת השחרור. מאיר'קה פעיל עמד לידי ואמר להגנת הספר: 'זו הייתה השנה של הפלמ"ח!'. נתיבה הפטירה בזלזול: 'אה'".
"זה ישב בי. כתבתי את הספר כמה שנים אחרי מלחמת העצמאות, וכולם ידעו מה זה פלמ"ח, כך שלא הרגשתי צורך להדגיש את הקרבות. כעבור 20 או 30 שנה אנשים התחילו לשכוח, והבנתי שאולי היא צדקה. החלטתי להוסיף גם סיפורי קרבות ברוח הספר, עם קצת הומור ופואנטה. ראיינתי את שאול ביבר על הברחת מעפילים מעתלית, את מאיר פעיל על פיצוץ גשר בנות יעקב וגם את חיים חפר. ידעתי שחפר השתתף בהעלאת מעפילים מסוריה, אולי גם בשיירות לירושלים. עיקר עבודתו הייתה בקשר עם האסירים שהיו בידי הבריטים".
"קבענו פגישה. הזהירו אותי שלא לבוא אליו בלי בקבוק וויסקי או קוניאק. קניתי וויסקי יקר. דפקתי על הדלת. היה שקט. נדמה היה לי שצללית הציצה בעינית. הרמתי את הבקבוק והוא מיד צעק: 'תיכנס! פתוח!'. נכנסתי. הוא ישב בגופייה ובמכנסיים קצרים, יחף, התנצל שאינו מרגיש טוב. ביקש שאשב מולו. הנחתי את הבקבוק על השולחן. לפני שהתחלנו לשוחח שאל אם אני רוצה קפה. חשבתי לעצמי: קפה אולי יש, עוגה אין. קפה בלי עוגה אני לא שותה, אז עניתי ששתיתי בבית".
"סיפרתי לו על הספר וביקשתי סיפורי קרבות. הוא סיפר על הבאת מעפילים לכפר גלעדי. לא היה בזה פלפל. קצת מתח, השתרעות על הקרקע, מכונית שעוברת. לא עלילות. כתבתי, ובכל פעם שאל שוב אם אני רוצה קפה. שלוש או ארבע פעמים. בסוף נזכר שניסה להשתתף עם אנשי הפלי"ם בהברחת יצחק רבין בסירה כשהבריטים עצרו אותו ברפיח. את הסיפור הזה לא סיים, אז קבענו פגישה נוספת".
"לקראת הפגישה אמרתי לאשתי: 'אני הולך שוב לחיים חפר. הוא כל הזמן רוצה שאני אשתה קפה אבל אין לו עוגות'. היא אמרה: 'טוב שאמרת. אכין לך עוגה'. היא אפתה עוגת שוקולד, עטפה יפה ושלחה איתי. אילו הייתי צריך להגדיר אותו, הייתי אומר שהוא היה פלמ"חניק שהשתתף גם בקרבות, אבל היה לו כישרון להשתתף דווקא בקרבות שהתבטלו ברגע האחרון".
"יצא לו להביא שיירות פליטים מסוריה שהפלמ"ח הבריח לארץ, כמו שכתב: 'בֵּין גְּבוּלוֹת, בֵּין הָרִים, לְלֹא דֶּרֶךְ, בְּלֵילוֹת חֲשׂוּכֵי כּוֹכָבִים, שַׁיָּרוֹת שֶׁל אַחִים, בְּלִי הֶרֶף, לַמּוֹלֶדֶת אָנוּ מְלַוִּים'. הפעם הוא פתח את הדלת במהירות. נתתי לו את העוגה ואמרתי: 'מתנה מאשתי'. הוא אמר: 'שים במטבח'. שמתי במטבח וחזרתי לשבת. חיכיתי שישאל אם אני רוצה קפה, ולא. לא הציע אפילו מים. רק סיפר על הסירה ברפיח. גמר ולא היו לו עוד סיפורים. הודיתי לו ולא קבענו שוב".
"במפגש עם אנשי 'אוהלי פלמ"ח' שאלתי אותו: 'אני מוכרח לדעת: בבית שלך כל הזמן הצעת לי קפה, ואני לא רציתי. למה כל כך רצית שאשתה?'. הוא ענה: 'היה לי יבש בגרון, רציתי קפה, אבל לא הרגשתי טוב לקום. חשבתי שאם תגיד שאתה רוצה, הייתי אומר לך: לך למטבח, תכין גם לי'. שאלתי: 'ולמה בפעם השנייה, כשהבאתי עוגת שוקולד, לא הצעת לי קפה?', הוא אמר: 'בטח שרציתי, אבל העוגה הייתה כל כך יפה, והילדים שלי היו צריכים לבוא בשבת, שלא רציתי לקחת סיכון'".
התרעות פיקוד העורף