זאת שהסתובבה איתו: מיכל זמיר, "חולשה לגנרלים", אחוזת בית, 165 עמ'
אבל הכי התרגשתי מאזכור שמותיהם של בתי קולנוע תל אביביים שנעלמו מזמן, כמו תכלת ופריז, שפתחו גם בפניי, כמו בפני זמיר, חלונות בלתי נשכחים אל העולם הגדול, באמצעות סרטים (שבהם צפינו שוב ושוב, כשברחנו מבית הספר וגם כשלא) כמו "צ'יינטאון" של פולנסקי או "הקונפורמיסט" של ברטולוצ'י - שני במאים שעם או בלי קשר (קרוב לוודאי בלי שום קשר) הסתבכו בחייהם החוץ-קולנועיים בניצול נשים פלילי במידה זו אחרת. הגיבורה של זמיר לא מרגישה מנוצלת כשהיא מספרת למשורר מבוגר ממנה בהרבה (שדווקא את שמו אינה מנדבת) שהיא בת 16 בעודה בת 15. אם כבר, היא שמנצלת אותו.
זה שמטפל במלפפונים: תמי שם-טוב, "הילדים שומרים עלינו", אחוזת בית, 200 עמ'
היא ניגשה אליי ואמרה, "שמעתי שאתה מחפש אותי", ומשהו בחמימות שלה, ובמתיקותה הטבעית, שאותה היא מזכירה (לא בהכרח לחיוב, ולצד "חוסר הכישרון" שלה לריבים ועימותים באשר הם) בחלק הממוארי של ספרה, פירק אותי מיד מזעמי (כמעט כתבתי מנשקי, מי ישמע) ונטרל כל תחושה שלילית כלפיה.
"אחרי רחיצה וניגוב הם נעטפו כל אחד בנייר מגבת. מעדנות הושכבו זה לצד זה, בתוך קופסת פלסטיק אטומה, הפגייה של המלפפונים". זה פעמון אזהרה מוקדם, שמבשר על "רשת קורים שקופים שנחשפה. האהוב שלי טווה ונכלא בתוכה". שם-טוב תוהה באומץ, "למה הם מושכים אותי כל כך, הגברים המאוחים? מה, אני מרגישה לא ראויה למישהו שלם או חושבת שאזכה בשבורים מפני שהתחרות עליהם פחותה?".
הסיפורים הקצרים בחלק הלא-ממוארי (שזכו למגע פינצטת הזהב של בולסלבסקי) יפים מאוד, במיוחד "אף פעם לא היה לך כלב", ומוכיחים את כוחה של שם-טוב גם כסופרת למבוגרים ("מבוגרים? מה לי ולהם?", היא אומרת לילד סקרן בחיוך), שנשמתה הילדית המובנית היא בונוס מובהק. ואת החלק הממוארי אשא עימי לתמיד.
זאת עם הטוסט פרה: מיה יסעור, "החוקים של הבנות", כנרת זמורה דביר, 127 עמ'
את מיה יסעור לא פגשתי מימיי, וגם לא שמעתי עליה לפני הקריאה בממואר העדין, המסעיר והיפהפה שלה, שכבר בתחילתו התאהבתי בה מיד. בעוד הספרים של זמיר ושם-טוב תל אביביים מאוד, יסעור חוזרת אל ימי הפנימייה בשדה בוקר ("שדבו", בלשון התלמידים), בנעוריה. תל אביב היא ארץ אחרת, בגלקסיה רחוקה, רחוקה מאוד.
הנעורים עצמם, לעומת זאת, הם המקום הזה שכולנו ביקרנו בו מתישהו, ושיסעור מעצבת בכישרון נדיר, כך שגם אם חוויותינו הספציפיות היו שונות לגמרי ממה שבפסקה הבאה למשל, אי אפשר שלא לדעת בדיוק על מה היא מדברת ולרצות לחבק את יסעור בכל הכוח, על כך שחזרה משם בחתיכה אחת, פחות או יותר, ודיווחה מהשטח. "ככה אני חושבת על הנעורים שלנו: טוסט פרה. ג'וינטים שמנים, מופרכים, מגוחכים.
הקברים של בן-גוריון ופולה מתחתינו, גדושים עד להתפקע מזרע של עשרות ילדים, ואנחנו שרועים עליהם בידיים פרושות לצדדים ובברכיים כפופות ומעלינו שמיים שחורים, ענקיים. וחמו אומר לנו שאין כוכבים באמת, שזה הכל תעתועים. אנחנו שואפות, אנחנו נושפות, אנחנו תמיד שואפות משהו, אנחנו תמיד מחפשות". גב העטיפה מגדיר את העברית של יסעור כ"יחפנית ופושטקית וגם אלגנטית ומדויקת". אבל לי נדמה שהסגנון שלה חומק מכל הגדרה מקובלת, והוא שלה ורק שלה. בעברית שאין לתאר אלא כיסעורית היא מחוללת משהו פלאי באמת.
התרעות פיקוד העורף