עליו למהר לחדר ההמתנה, לבשר למרקוס שהלידה עברה בשלום ושנולדה לו בת. עוד בת. אוטו מעביר את כפות ידיו על פניו, כמו מחליק לרגע את קמטיו, מזדקף ונחפז לעבר המסדרון המוביל מחדרי הלידה אל חדר ההמתנה.
הדלת לחדר ההמתנה פתוחה. מרחוק הוא רואה את גיסו מצונף - עד כמה שגבר גדל מידות כמוהו מסוגל להצטנף - בפינת הספה המהוהה שבצד החדר, שמורות עיניו הכבדות שמוטות אל חלום כלשהו.
לימינו של מרקוס המתנמנם ישבו שני אנשים צעירים, משוחחים ביניהם בלחש. כמה הם דומים למגדה, חלף באוטו הרהור. בעיקר אדית, שגדלה ופרחה ונעשתה אישה צעירה, חיננית ורכת תווים.
אבל מגדה התבצרה בשלה. "אל תטיף לי מוסר, אוטו", אמרה. "אדית אינה ילדה טיפשונת, והיא תדע להסביר את הסיפור של משפחתה. ומי שייבהל מתינוק במשפחתה, במקום להתפעל מגודל הנס הרפואי - עדיף שיתרחק מאיתנו עוד לפני שיתקרב", רשפה לעומתו.
כזאת היא מגדה. עקשנית. תמיד הייתה, עוד מילדותם. כשהיו ילדים, הוא זוכר, הייתה האומנת חוזרת ואומרת להוריהם שחבל על הבלבול שחל באופיים של האחים, ואשר בגינו הבת היא הנחושה והחזקה שעומדת תמיד על דעתה, בעוד הבן נוח מדי להשפעה ורכרוכי. אין פלא שהוא מתעב אפילו את זכרה של אותה אומנת, בעלת ריח הפה החריף, ששמה נשמט ממנו ולא במקרה.
אדית רואה אותו עכשיו, ממלמלת משהו בתנועת ראש לאחיה אלפרד, הגבוה ממנה בראש, ושניהם ממהרים לקום. מההמולה, פוקח מרקוס עיניים ולרגע נראה אבוד. אבל עד שאוטו מגיע אליו הוא כבר מתעשת, מתרומם ממקומו ופורש את זרועותיו לצדדים בתנועת שאלה. אוטו מכחכח בגרונו ומיטיב שוב את עניבתו.
"רבותי", הוא אומר, מתנדנד קדימה ואחורה על כריות כפות רגליו, הרגל עצבני ומגונה שמעולם לא הצליח להיפטר ממנו. מרקוס אינו יכול לשאת עוד את המתח. “דבר, בנאדם", הוא רועם בבריטון הקטיפתי שלו לעבר אוטו, וגבותיו העבות מזנקות בחשש מעלה.
מרקוס סוגר עליו בחיבוק דובי, מגושם. אדית ואלפרד מתחבקים בשמחה מהולה בהקלה. אוטו נחלץ מזרועותיו של מרקוס וממהר ליישר את מקטורנו ואת עניבתו.
הוא סולד מהפיזיוּת של משפחת אחותו - מאין נולדה אצלה החיבה לכל עודף המגע הזה? ואולי זה מסביר במשהו את כל הילדים האלה... הוא מתנער מהרהורו, יודע שברגע הזה אינו יכול לחמוק לחלוטין מכל החום הפיזי הזה ונענה בגמלוניות לחיבוקיהם של אדית ואלפרד, זה אחר זה; ומתבונן בהם כמעט פוצחים במחול עם אביהם.
אפשר לחשוב שיש פה איזה הישג קבוצתי גדול, הוא מהרהר בזלזול. ההישג היחיד הוא הרפואי. העובדה שגופה של אישה בת ארבעים ושמונה הצליח להיות פורה וחסון דיו כדי לקלוט ולשאת היריון מלא ורגיל, וגם ללדת תינוקת בריאה לגמרי.
"דוקטור גלבמן יגיע בקרוב, אני מניח, למסור פרטים על הלידה ועל העוּבָּרית" - הוא מטעים במכוון, כמי שעדיין לא רואה בה תינוקת אמיתית - "כמו משקלה המדויק וכן הלאה". הוא מתבונן, משתאה, בגיסו הנרגש.
אפשר לחשוב שזה ילדו הראשון, עוברת בראשו מחשבה מַסלידָה, "אבל אני יכול לומר שהכול התנהל כראוי", הוא פוסק בסמכותיות מקצועית שאף פעם אינו חדל להחצין. איש, לעולם, לא יוכל לומר לאחר מפגש איתו שלא היה לו ברור מיד כי אוטו רייכספלד הוא רופא.
"כן, מגדה הייתה גיבורה כהרגלה", הוא ממשיך, "ובסך הכול, ה...מעברים" - הוא בוחר מילה ניטרלית, לא מקצועית מדי ולא אינטימית מדי - "אצלה כבר מורגלים בלידה מכל הפעמים הקודמות, והתינוקת גם לא הערימה קשיים או בעיות. היא החליקה החוצה בקלות, ואני אף התכבדתי בחיתוך חבל הטבור ובבדיקה ראשונה מהירה", הוא אינו מתאפק ומתגאה.
"ואיך היא?", שואלת אדית ועיניה נוצצות באותה ציפייה נרגשת שכבר ראה בעיניהן של אינספור נשים צעירות שטרם חוו לידה. מה יאמר? תינוקת ככל התינוקות, שזה עתה הגיחה מן הרחם. קצת קמוטה, סמוקה, זעירה. די מכוערת.
“וכל התינוקות נראים מאוד מיוחדים לאמהות שלהם ולמשפחות שלהם. תגידו שהם בריאים ושלמים". "היא בריאה ושלמה", משיב לה אוטו בטון סמכותי. "בחרתם כבר שם?", הוא מתעניין בנימוס מול גיסו. מרקוס נראה מבולבל לרגע. "למי?", הוא שואל. אוטו מגלגל עיניים. "לתינוקת כמובן", הוא משיב בקוצר רוח. מרקוס פורץ בצחוק. "מגדה לא אמרה לך?"
אוטו שוקל להיעלב אך מניח לכך. מערכת היחסים בין אחותו לבעלה הייתה ונותרה יוצאת דופן, בלשון המעטה, מראשיתה לפני עשרים וחמש שנה ועד היום. מימיו לא פגש זוג נשוי שלאורך שנים כה רבות הפגין - וככל הנראה גם הרגיש - קרבה ואינטימיות כמו השניים האלה, וחברוּת. ושותפות.
אבל חייבים להיות יחסים נדירים ומיוחדים מאוד - ושמא אכן קיימת אותה אהבה שהכול כה מפריזים לטעמו בחשיבותה, וזו התגלמותה - כדי שגבר בן חמישים ושש ואישה בת ארבעים ושמונה עוד יתאוו בכלל זה לזה, ואף יביאו יחד לעולם תינוק, בגילם ובמצבם, הורים לילדים בוגרים.
אוטו אינו מבין את הקשר העמוק הזה, אף שלמד להכיר בקיומו - כשם שהכיר בעוד עיוותים של הטבע - ואף פעם לא הצליח להבין כיצד קרה הדבר לאחותו, שנולדה וגדלה באותו בית כמוהו.
לטעמו, דווקא הוא, האיש שיצא ידי חובתו בנישואים קצרים - תודה לאל על חסדים קטנים - לבתו של מנתח נודע, ומאז מותה בטרם תמה שנת נישואיהם הראשונה הוא חי בגפו באושר, בסיפוק ובסדר מופתי, דווקא הוא הממשיך האמיתי למורשת בית הוריו.
מה למורשת הזו ולו, ולמשפחה מרובת הילדים וההמולה שהקימה אחותו עם הדוב־הטוב? הוא מתנער וחוזר במחשבתו למגדה, שלא אמרה מילה על שם התינוקת. "לא", הוא משיב בקצרה.
"היא בטח לא רצתה שתצא החוצה ותגיד לי משהו כמו, מזל טוב להולדת הִילְדֶה", רועם מרקוס בעליצות, ואדית ואלפרד פורצים בצחוק. בלתי נסבלים, חושק אוטו שפתיים. הִילדה הוא שמה של כלבת הפודל הקשישה והצולעת של מגדה. אבל הוא משחק את המשחק. "כן, ברור שלא".
"הקטנה הזאת תביא לנו אושר גדול", הוא רועם ולופת בכפותיו הגדולות והשעירות את ראשה העדין של אדית - אשר לרגע נראית כבובה זעירה שנלכדה בכפות ענק - ומדביק שתי נשיקות מצלצלות על לחייה. אוטו מסב את מבטו מהם. "מתי אוכל לראות את מגדה?", שואל מרקוס.
האם האיש הזה לעולם לא יבין קודים של התנהגות שאינם קשורים בכסף ובעסקים, תוהה אוטו בשאט נפש, אבל עוטה את החיוך המנומס ביותר שהוא מצליח להעלות.
"כידוע לך, מרקוס יקר", הוא מטעים בהתנשאות ברורה, "מכיוון שמגדה היא אחותי אינני יכול לשמש כרופא המטפל בה, מסיבות של אתיקה מקצועית. לכן דוקטור גלבמן, הרופא המטפל בה, שכאמור יגיע בקרוב לדבר איתכם, הוא הכתובת לכל שאלותיכם. ברשותכם", הוא ממהר להוסיף, "אני איפרד מעליכם עכשיו וגם מאחותי. ערב טוב לכם", הוא אומר, קד קידה קלה ובתנועה חלקה מסתובב ופוסע במורד המסדרון בחזרה אל תוך המחלקה.
התרעות פיקוד העורף