עניין הפער העדתי הטריד מאוד את חברי לשכת מפלגת העבודה ועלה בישיבותיה פעמים רבות מאז הבחירות במאי 1977. ב־14 בפברואר 1980 הציג חבר המפלגה ד"ר שמעון שטרית, לימים חבר כנסת ושר, דו"ח מתווה לרפורמה חברתית. שטרית, יליד אֶרפוּד שבמרוקו, עלה ארצה ב־1949 בהיותו בן שלוש וגדל בטבריה.
לימים סיים את לימודי המשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא החל את פעילותו הפוליטית במסגרת תא הסטודנטים של מפלגת העבודה בירושלים. אחר כך שימש במשך תקופת־מה יושב ראש המשמרת הצעירה. בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים עסק באינטנסיביות רבה בנושא ערי הפיתוח והשכונות, ובין השאר התלווה מדי פעם לסיורים של יושב ראש המפלגה, פרס, בערי הפיתוח.
שטרית, שעמד בראש הצוות לתכנון חברתי של מפלגת העבודה, תיאר בדו"ח שלו מסגרת רעיונית ואמצעים להגשמתה. המסמך, שכתיבתו הסתיימה עוד בדצמבר 1979, היה פרי עבודה ודיונים שארכו חודשים אחדים. המסמך הושתת על הרעיון ש"ננקטה מדיניות של בליעה והטמעה תרבותית וחברתית, במקום מיזוג ושילוב אמיתיים" ונוצר מצב שבו "יוצאי המזרח מקבלים ביטוי במסגרת נפרדת ולא על פי תפיסה אינטגרטיבית". הודגש בדו"ח כי "שׂוּמה על החברה הישראלית ליצור אקלים כיבוד הדדי לכל חלקי העם ולהקפיד על כבוד של תרבותם ומסורתם הייחודית".
בתחילת הישיבה טען שמעון פרס כי יש אכן טענה קשה כלפי המפלגה, "שקולנו לא נשמע דיו בנושאים חברתיים וכלכליים", וקבע: "הפער החברתי הלך והעמיק". שמעון שטרית, שדיבר אחריו, אמר כי התחושה שפרס דיבר עליה, שהמפלגה איננה מקדישה תשומת לב מספקת לבעיות החברה, הייתה גם תחושתו, וכי חשוב להכיר בכך שהבעיות החברתיות הן בעיות מרכזיות ולאומיות. הוא אִפיין את תהליך השתלבותם של בני עדות המזרח בחברה הישראלית בעשורים הראשונים למדינה. "אני חושב שראוי להצביע על התהליך שהיה תהליך של כור היתוך שהתיך את תרבותם ומורשתם של יהודי המזרח ובלע אותן בתוך התרבות הדומיננטית בחברה היהודית בישראל. לא היה כאן מיזוג, אלא היו בליעה וקליטה [...] הבליעה והקליטה לוּו בתפיסה של פטרנליזם", אמר.
שטרית הסביר שכתוצאה "מהכללה סטטיסטית" ודימוי ציבורי נפגמה תדמיתן של קהילות שהצמיחו מקרבן ענקי רוח, למשל יהדות מרוקו. עוד הוא טען שגם התרומה של יהודי המזרח לתעשייה, לביטחון, להתיישבות - לא זכתה להכרה. "יהודי המזרח היו למעשה הציונים האמיתיים של שנות החמישים, השישים ואף השבעים. הם הגשימו הלכה למעשה את מצוות הציונות ליישוב הארץ ולהתיישבות באזורי ספָר. יהודי המזרח בנו למעשה את חגורת הבטחון מסביב לגבולות המדינה", קבע. כמו כן טען שטרית שמי שחושב ש"תחושת הפטרנציזם" [כך במקור] חלפה, "אינו אלא טועה [...] גם בשנות השמונים עדיין נושא כל אדם על כתפיו את אותה מעמסה של הדימוי שדבק בארץ המוצא שלו עוד בתחילת המאה".
שטרית אף הצביע על תופעה חברתית שכינה אותה "שווה אבל נפרד". הוא קָבל על הפרדת המוזיקה המזרחית מהמוזיקה הישראלית: "אם יש פסטיבל הזמר - צריך לעשות משהו גם להם, ולכן החליטו על 'למנצח שיר מזמור'", אמר. כמו כן, התייחס להפקת הסדרה על תולדות הציונות עמוד האש שהחלה ב־1979 ושודרה ב־1981, וטען ש"אם בעקבות תוכנית הטלוויזיה על הציונות - קמה זעקה שלא היה בה מספיק ביטוי ליהדות המזרח - נתנו לנו פרק [...] הקצו ליהדות הזאת פרק נפרד - במקום לכלול אותה כחלק בלתי נפרד של העם הזה".
שטרית טען שהתרבות הישראלית אינה משקפת באופן מאוזן את כל חלקי העם, ומוקדי הכוח וההשפעה אינם מחולקים באופן פרופורציונלי, "לא רק בגלל האגרסיביות של הקבוצות האשכנזיות ובמיוחד הקבוצה המזרח אירופית, אלא גם בגלל העדר האגרסיביות והעדר התארגנות של הקבוצות מאסיה ומאפריקה. הגענו למסקנה שהפתרון לבעיות אלו יקודם רק אם הקבוצות הנפגעות מהמצב יקומו הן עצמן וייזמו רעיונות ופעולות בנושא; יִקְּחו ולא יאמרו 'תנו לנו' ו'מגיע לנו', יעשו בעצמם ולא רק יבקשו מאחרים".
נושא הפער העדתי עלה גם בישיבות המפלגה הבאות. בישיבה שנערכה ב־21 בפברואר טענה חברת המפלגה רפאלה בילסקי: "יש לנו בעיה עדתית ואם תשאלו אותי, לטווח ארוך היא חריפה יותר מאשר הבעיה של השכבות החלשות". ביחס למסמך של ד"ר שטרית טענה בילסקי כי "הרבה יותר טוב שלא יֵצא מסמך שנכתב רק על ידי יוצאי עדות המזרח, כי הדגל צריך להיות דגל של כולנו". חבר המפלגה עמרם לוק ביקש את רשות הדיבור. "המוצא העדתי הפך אצלנו דבר קובע למקומו ומעמדו של האדם בחברה", התלונן.
לוק נולד ב־1932 בטנג'יר שבמרוקו והיה פעיל בנעוריו בתנועת הנוער הציוני המקומית. ב־1956 עלה ארצה והתיישב עם משפחתו במעברת הר־טוב. הוא עבד כפועל בחקלאות ובבניין, ואף כמורה ללימוד השפה העברית. את פעילותו הפוליטית החל ב־1958, כשהקים רשימה עצמאית שהתמודדה למועצת העיר בית שמש, ושנה אחר כך מונה לסגן ראש המועצה.
אחר כך, בין השנים 1967–1979, כיהן כראש מועצת בית שמש ומאוחר יותר, ב־1983, ייסד את אגף שיקום השכונות במפלגת העבודה. לוק הזהיר שאסור למפלגת העבודה לחזור על טעויות העבר: "כולנו יחד וכל אחד מאיתנו מנסים לגייס את כוחנו ולהחזיר את מפלגת העבודה לנטילת מושכות השלטון במדינה, אך אנו צריכים לעשות זאת במיוחד כדי לדעת להשכיל כיצד להימנע ממשגי העבר ולמנוע אותן מְעידוֹת שמעדנו קודם לכן. עלינו לעשות הכל כדי לחזק את החוליות החלשות".
אליהו שפייזר, שכיהן כחבר כנסת מטעם המערך בשנים 1977–1988, הודה בישיבה אחרת של המפלגה כי "יש קיפוח מסוים של עדות המזרח בישראל, קיפוח חברתי, לא כלכלי [...] לדעתי המערכות שלנו מפלות לרעה את האנשים האלה [בני עדות המזרח] ולא רק אותם, אבל בעיקר אותם והעובדה, הם אינם מגיעים לעמדות מפתח". בישיבה נוספת, שהתקיימה ב־13 במרץ, הצהיר חבר הכנסת יחזקאל זכאי ש"בלי עדות המזרח אנו לא נחזור לשלטון, ואם נחזור בלעדיהן - אנחנו לא נחזיק בשלטון".
יחזקאל זכאי, יליד עיראק, עלה לישראל ב־1950 והחל את פעילותו הציבורית כמזכיר מושב עזריה. בין השנים 1974–1977 הוא שימש המזכיר הכללי של תנועת המושבים, ומ־1977 ועד 1984 כיהן כחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה. זכאי אמר: "ההורים שלנו באו ארצה והסכימו לחיות כך [בצמצום] חמש־עשרה ועשרים שנה, אך עכשיו גדל הדור הבא ותבע את זכויותיו". והוסיף: "מה שהיה טוב בעיירות הפיתוח להורים שלנו, אשר באו ארצה והסכימו לבנות בתים, לסלול כבישים ולעבוד בתעשייה המתחילה - לילדים שלהם זה כבר לא טוב. זה לא מתאים להם היום".
הוא סבר שראוי כי המצע של מפלגת העבודה ישתנה ויתעדכן בכל הקשור לבני עדות המזרח: "המצע של מפלגת העבודה לא יכול להיות כפי שהיו המצעים הקודמים במדינת ישראל, שאף אחד לא הסתכל עליהם [על בני עדות המזרח]".
סם אבוטבול (אביטל), המזכיר הכללי של ברית יוצאי מרוקו - ארגון שהוקם ב־1971 במטרה לצמצם את הפער החברתי וההשכלתי בישראל - וחבר מפלגת העבודה, טען ש"הפער הולך וגדל מיום ליום [...] היום בני עדות המזרח מהווים למעלה מ־55 אחוז מהמדינה הזאת. אני מסתובב במוסדות, בין חברי כנסת וממשלה, יש לנו חומר אנושי שיכול להתמודד בכל התפקידים [...] ייצוג זה דבר שקובע, אלה עמדות מפתח שקובעות את עתיד המדינה". הוא ביקש להזהיר: "מפלגת העבודה לא תחזור לשלטון אם לא נחזיר לקן המשפחתי את בני עדות המזרח".
חברת הכנסת שושנה ארבלי־אלמוזלינו ביקרה את פעילות המפלגה במישור המעשי: "מפלגת העבודה אינה נאבקת מספיק, לא מספיק מגיע מאבקה לידיעת הציבור הרחב [...] מפלגת העבודה אינה עושה מספיק בתחום החברתי־כלכלי". סיכם את הדיון משה כלפון, ראש אגף ההסברה במפלגת העבודה בין השנים 1977–1981: "הסכנה הזו של שוני עדתי וניגוד פוליטי היא סכנה לאומית המחייבת אותנו להתמודד ולהגדיר את הבעיה".
בסדרת מאמרים שפרסם כלפון ב"דבר" הוא התייחס לבעיה העדתית. הוא קבע כי אף שתנועת העבודה "עשתה גדולה" בהעלאתם ובקליטתם של יוצאי ארצות האסלאם, "יש אי־נחת כללית", והתריע: "אל נשלה את עצמנו שאפשר לצקת ולצרוף יחד יוצאי שבעים אומה ולשון לעם מתחדש אחד - בדור אחד". כלפון טען שכל ההישגים, וגם המאמצים והמשאבים העצומים שהושקעו אינם מספקים, והבעיה העדתית "היא עדיין מוקד של מתח וקונפליקט חברתי שאין להתעלם ולברוח מהם, והמחייבים התמודדות תנועתית".
הוא אף קבע ש"הדברים החריפו" משום שהפער העדתי היה לניגוד חברתי ופוליטי שמעורר קונפליקטים, "גורם להתפוררות חברתית ומכרסם בחוסן הלאומי". לטענתו, כחלק מהפתרון יש להקפיד שהבטחת הייצוג הנאות לבני עדות המזרח תיעשה "בדרך ציבורית מכובדת, ללא חסדים פאטרנאליים", ושהייצוג צריך להיקבע לפי הכישורים ויכולת התרומה האישית לכלל, ללא מרפקנות.
במרץ 1980 הציג העיתונאי לוי יצחק הירושלמי בעיתון "מעריב" "פנים חדשות במראה המפלגתית", וציין כי אף שמועד הבחירות המדויק לכנסת העשירית אינו ידוע, יש כבר סימני היערכות לקראתן. הוא דיווח שבשתי המפלגות הגדולות החלו להתארגן חטיבות ארציות של מנהיגי עיירות הפיתוח, ו"האופי העדתי משמש מרכיב רב־משקל". לדבריו, "צפויים כמה חידושים מפתיעים בזירת ההתמודדויות הפנים־מפלגתיות לכיבוש מקומות בצמרת", ומנהיגים מקומיים מעיירות הפיתוח, בהם יוצאי צפון אפריקה ובעיקר מרוקו, יסתערו על עמדות בהנהגה הלאומית.
במאמר ב"דבר" קבע העיתונאי ופעיל המפלגה מאיר בראלי שהקיפוח בחברה הישראלית הוא דו־כיווני, ולטענתם של יוצאי ארצות האסלאם, הקליטה הקשה ולעתים קרובות "אטומת הלב" של עולי תימן, עיראק ואחר כך מרוקו, הייתה "פרי אפליה לרעת 'השחורים'". הוא הוסיף והסביר כי בוודאי היו גם תופעות של אפליה עדתית, "אולי לא יותר מאשר תופעות של אפליית־תגובה של בני עדות המזרח כלפי אשכנזים וגם על כך יש עדויות ויש דוגמאות, אלא שאין מרבים לדבר על כך בתוכנו".
בהמשך הדגיש: "אין בסיס לטענות שיש יחס רע לבני עדות המזרח מצד החוק ומבצעיו. החוק מקפיד על שוויון ומבצעיו גם אם בליבם הם אנשי־אפליה, לא ירשו לעצמם להפעילה". מסקנתו של בראלי הייתה שהיחס הרע לעולים הוא כללי, "ללא הבדל עדה", וש"הרבה יותר רע היה גורלם של עולי אירופה שניצלו מהשואה".
ב־23 ביוני פורסם דו"ח המנהֵל הכללי של משרד ראש הממשלה, מתתיהו שמואלביץ. נקבע בו שממשלת הליכוד זכתה בשלוש שנות כהונתה להישגים "מדהימים וחסרי תקדים" בשיפור כל תחומי החיים בישראל. על פי ניתוחיו של שמואלביץ, בשנות שלטון הליכוד חל גידול מרשים בעלייה ארצה, הירידה הצטמצמה, העולים החדשים הפסיקו להתלונן, נפתרו רוב בעיות הדיור והוקמו 116 יישובים חדשים.
שמואלביץ שלח תזכיר לראש הממשלה בגין, ולפיו הדימוי השלילי של הממשלה הוא באשמת כלי התקשורת, אף שבמציאות ניכרים ההישגים. כך, טען שמואלביץ, ממשלת בגין ביטלה את הפרוטקציוניזם במדינת ישראל והנהיגה גישה הרואה בעובדי המדינה משרתי ציבור אל־מפלגתיים. עוד נטען במסמך שבתחום החינוך הייתה במשך שלושים שנה אפליה תרבותית נגד בני עדות המזרח, ואילו כעת יהדות המזרח תופסת לראשונה את מקומה הראוי לה בתולדות היהדות, ותולדותיה נלמדות כחלק חשוב מתולדות ישראל.
התרעות פיקוד העורף