על השולחן מונח אקדח, וחתול חמוד נושא אליו עיניים מהרצפה. זה חלק מאיור העטיפה, ואתם מוזמנים לרומן הביכורים של רז קלמנוביץ', שמעיד על עצמו כי בימים הוא איש שיווק ואסטרטגיה ובלילות סופר, וקורא לספר “דרמת נקמה קומית" ומיד מקשה, “אבל ממתי אפשר להאמין לאיש שיווק?".
זהו, שבמקרה המיוחד הזה דווקא אפשר. “דרור חייב למות" הוא, שוו בנפשכם, אכן דרמת נקמה קומית, מהסוג המתוק ומעורר החיוך המתמשך, בעיקר כשמגלים למרבה ההקלה (אזהרת קלקלן) שדרור לא באמת חייב למות, וששורה של אי-הבנות משעשעות מובילה לסוף טוב בואכה מרגש.
דרור הוא בנה היחיד והדי לא יוצלח של דליה, אלמנה בת 74 ומורה לספרות בדימוס שחושדת בו כי הוא מנסה לטפול עליה דמנציה פיקטיבית, לשלוח אותה בכפייה לדיור מוגן (או גרוע מזה) ולנשל אותה מכל נכסיה בעודה בחיים.
לעזרתה מתגייסים ירקן חדש בשכונה, שהשמועה מספרת כי הוא בוגר הסקוריטטה הרומנית מתקופת שלטונו של צ'אושסקו והעובדות בשטח מספרות שהוא נדלק על דליה, וחברה קרובה שבאחת הסצינות מרכיבה משקפי שמש כהים לצורך הסוואה, “כאילו הייתה אודרי הפבורן של גבעתיים".
השלושה משחקים במשחקי בילוש, וקומדיה של טעויות מתחילה להתגלגל כשהשורה התחתונה, לשיטתו של יוצא הסקוריטטה, היא שדליה צריכה לבחור מי ייצא מנצח (או חי) - היא או דרור. בלי ספק דילמה.
חופית היא תלמידה לשעבר של דליה, בעלת בית קפה (ש"מתחיל להתרחב לעולמות הקייטרינג"), שמדברת כמו החיקוי הנושן של מאיה בוסקילה/בומבילה ב"ארץ נהדרת", כולל ה"אי-מא!" הבלתי נמנע.
היא קוראת למורתה “מא-ממת" ומעסיקה מסטיק המחובר למלצרית מוגבלת מילולית שגובה הזמנות בעזרת הביטוי הספרותי “כה?". כל דמויות המשנה משורטטות בחן, וכשדליה מתנשאת מעליהן, היא תמיד מכה על חטא ולומדת לצלול לעומק סיפורי הרקע שלהן ולנשמתן.
הנשים בו מתגלות כלביאות שלא מומלץ להתעסק איתן, ולא משנה מה שנת הלידה שלהן - רמז: כל בציר פה הוא בציר משובח - והגברים בסופו של דבר סרים למרותן כיאה וכנאה.
קלמנוביץ' מציע בידור מהוקצע במשקל נוצה, אבל ניכר בכתיבתו שהוא מסוגל ליותר, ואפשר לקוות ואף להמר בביטחון יחסי שספריו הבאים יעלו הילוך ואת רמת האתגר לעצמו ולקוראיו. פחות בוטנים, יותר בשר.
ארבע מתנקשות ותיקות ומובחרות מצוות “ספינקס" הכל-נשי יוצאות לשיט תענוגות כדי לחגוג את פרישתן מ"המוזיאון", רשת בינלאומית שמטרתה לחסל רק אנשים רעים באמת - נאצים ופושעי מלחמה אחרים, סוחרים בבני אדם וטיפוסים דומים.
הן לא רואות בעצמן רוצחות בשום פנים, אלא אלות נקמה, לוחמות צדק מקצועניות ששואפות לטהר את העולם מגורמים לא רצויים. יש להן אידיאולוגיה סדורה וגאוות יחידה. הן לא לוקחות חלטורות מהצד, והורגות רק את מי שצריך להרוג.
המנטורית שלהן, המכונה “הרועה", קונסטנס האלידיי בת ה-70 (“ולא יום אחד פחות"), מסבירה להן שהן קרויות על שם הספינקס היווני, בניגוד לזה המצרי: “יצור עם פנים ושדיים של אישה יפהפייה וגוף של לביאה. יש לה אפילו כנפיים".
היא מאמינה שמקור המילה ספינקס הוא המילה היוונית “ספינגו", שפירושה לחנוק. “כי ספינקס הן לביאות, וככה לביאות הורגות. הן חונקות את הטרף שלהן ללא רחמים. לא כי הן מרושעות, אלא כי הן ציידות, וזה מה שציידות עושות".
עוד כמה מילים על האלידיי, דמות שלא תוכלו לשכוח (ולא שהגיבורות עצמן אינן זכירות. נהפוך הוא), שכל מה שמספרים עליה הוא “אמת ואגדה גם יחד". “היא נעזרת במקל הליכה, לא כדי לשמור על שיווי משקל, אלא כדי לחבוט בחניכות שלא זזות מהר מספיק. בצעירותה היא למדה לימודים קלאסיים באוניברסיטת קיימברידג' והייתה מסיימת בהצטיינות יתרה אילו היו מרשים לנשים לסיים תואר בהצטיינות יתרה".
במהלך צניחה לגרמניה נפצעה מירי צלפים נאצים, רגלה השבורה קובעה ברשלנות והיא נמלטה מהמחנה וחצתה את אירופה בהליכה לפני שהשבר התאחה לחלוטין. “הצליעה שלה נתפסת כאות של כבוד בעיני אחרים, אבל בעיניה זאת תזכורת לכל הדברים שהיא גזלה ממנה. כשצ'רצ'יל החליט להעניק לה אות הוקרה היא קרעה את מכתב ההמלצה לגזרים והחזירה אותו לשולח עם פתק שכתבה בעיפרון כחול ובו סקירה קצרה של כשלונותיו".
בחזרה לארבע הלביאות המרכזיות, שדווקא אין להן ילדים. תלמידותיה המצטיינות של הרועה הגדולה הן זוהרות וסקסיות בגיל 60, כל אחת בדרכה. הברכיים אולי לא מה שהיו והחלודה מתחילה לפשוט בזהב של גיל הזהב, אבל כשנודע להן (בקטנה), תוך כדי הפלגה, שהארגון שלו הקדישו את חייהן סימן אותן עצמן כמטרות החיסול הבאות שלו, הן נכנסות למצב הישרדות ומנסות להציל את עצמן לשם שינוי ולא את העולם, בידיעה שעליהן להשכים להרוג את מי שבא להורגן, ושכמו תמיד, הצדק חייב לצאת לאור.
הספר - נוסחתי ככל שיהיה - כתוב לא פחות מנהדר (וגם התרגום מוצלח, אם כי הבנות חותרות תמיד שלא לפגוע באנשים חפים מפשע ולא ב"תמימים" כמו שמופיע כאן, כי התמימות מתה מזמן). הוא מדלג בין זמנים ובין לוקיישנים, מבואנוס איירס ועד קטקומבות מקריפות בלב פריז; הארבע מתחזות בין היתר לדיילות אוויר ולנזירות שנושאות עוגות פירות קטלניות. הנשימה נעצרת מחדש בכל עמוד והשמחה רבה.
התרעות פיקוד העורף