מה נסגר עם באום?" הוא רומן קצר, אולי נובלה, מאת מחבר שמציג את עצמו כ"כותב, במאי ושחקן. חובב ג'ז נלהב, אוהד ספורט מושבע וסטנדאפיסט. הוא גר באפר איסט סייד של מנהטן עם אשתו ושתי בנותיו. זהו הרומן הראשון פרי עטו".
אורח מהמאדים שהיה מזדמן לכדור הארץ וקורא את הספר, היה עשוי להתפעל מהכתיבה המבריקה ולהכריז שלסופר הצעיר צפוי עתיד מבטיח. כל השאר יבינו שמדובר בוודי אלן, אחד מבמאי הקולנוע הפוריים, החשובים והמפורסמים ביותר בעולם, שמשיק את רומן הבכורה שלו רגע לפני גיל 90.
אלן מתייחס בספר ברפרוף לחברה המנוהלת על ידי "משפט השדה של הקהל" ושבה "האשמה שוות ערך להרשעה", אבל נמנע מלדרוך במפורש על מוקשים ברורים מדי. אם כבר, באום הוא זה שעשוי לחסל את הקריירה ואת חייו האישיים של מישהו אחר - בנה הבלתי נסבל של אשתו השלישית, שהוא גם בנו החורג - במהלך עלילתי מדהים למדי, שלא נחשוף כאן.
כך שאלן אינו "מתקרבן" (אם כי הבן החורג מצטט בפני באום ביקורת שחרצה כי במקום לכתוב הוא רק "מתבכיין") אלא שמח לשחק את הנבל באמצעות באום בן ה־51, שהוא כאמור דוסטוייבסקי בשאיפה, אבל למעשה לוזר ("שלומיאל") היפוכונדר שמזועזע מעצם המחשבה ש"היקום העוין" ידרוש בחזרה יום אחד (שאולי אינו רחוק) את "המקום הזעיר" שהוא תופס בו.
באום, שמישהי טוענת כי הוא "שובר את שיאי הפסימיות", מתחיל לדבר עם עצמו וגם להתווכח עם עצמו בקול. "אחרי הכל, עם מי עוד אני יכול לדבר? חשב. מי עוד חברותי, חביב ומהיר תפיסה כמוני, מעורב רגשית והגון כל כך? כן, הגון, והכי חשוב, מבין. מי עוד מקשיב לי בראש פתוח ובשמץ אהדה ואכפתיות? האם למישהו מזיז שאני דוחף ללא הרף סלע במעלה הר? ואם אי פעם אגיע למעלה, מה כבר יהיה לי לעזאזל? סלע על הר. יופי. אז בשביל מה אני מתאמץ?". כן כן, המצב בהחלט לא אידיאלי. "אתה מתפרק, אשר", אומר באום לעצמו. "ההידרדרות התחילה מזמן".
"ארבעת פרשי האפוקליפסה" של באום הם, כדבריו, ולא בהכרח לפי סדר החשיבות: באום המגושם, באום חסר הביטחון, באום המבוהל ובאום ההיסטרי. הפחדים הגדולים של באום, שוב לדבריו ושוב לאו דווקא בסדר הזה, הם "בדידות, חורים שחורים, זמן, שודדים, גידולים, כישלון, מעליות - אני יכול להמשיך אבל נישאר פה עד מחר".
בעלי חיים לשיטתו הם "בני אדם כושלים", ודוברמנים מזכירים לו את הימלר והגסטפו. יותר וודי אלן מזה אין, לטוב או לרע (מבחינתי רק לטוב). הוא מוצא את עצמו כלוא למחצה בבית הכפר של אשתו השלישית ("נישואים הם סוף התקווה", מהגגת אחת הדמויות) שאולי שוכבת עם אחיו המוצלח ואולי לא (באום הפרנואיד בהחלט יכול להצטרף לארבעת הפרשים האחרים), ושונא את הטבע "ואת כל מה שכרוך בו: הקרציות והעכבישים; הדביבונים, חביבים אבל מוכי כלבת; קיסוס החורש; צרצור הצרצרים והציקדות".
שאגת הקקופוניה העירונית מעולם לא הפריעה לו משום מה, אבל ציוץ ציפורים או "רעש גלים" יכול להוציא אותו מדעתו, "ומי בכלל רוצה לחיות במקום שמאלץ אותך לקחת פנס כשאתה יוצא לטיול אחרי ארוחת ערב?". תנו לבאום את האורות של ברודוויי והוא מסודר. אבל לאסונו, אשתו (בהשאלה מדמות אחרת, והפרחים למתרגמת קטיה בנוביץ') "מעדיפה דיר על עיר".
באום מסביר לעצמו: "אני לא יכול לחבק את החיים. מה תעשה לי? זה עסק מלוכלך בעיניי (...) יש לי דעה שלילית על הזולת, ויש לי שישה מיליון גופות שמוכיחות אותה".
בחדר המתנה של מרפאת עור, כשאינו משנן בעל פה את "כרטיס סימני האזהרה", באום מעלעל בכמה מגזינים. "באחד מהם תושבי טהיטי נטבחו, באחר תושבי אוקראינה נטבחו, אנשים בעזה נטבחו". לעומת זאת, בעיתון היומי "לא היה צריך לטוס כל כך רחוק כדי להיטבח, כי המון מקומיים נורו, נדקרו או נדחפו אל פסי רכבת. שלא לדבר על ירי המוני בקניון או בבית ספר. המין האנושי ללא ספק נכשל, התפתחנו מהקוף, אבל לא מספיק כדי שיתחולל בנו שינוי מהותי".
ייאוש קיומי מעולם לא היה מצחיק יותר כמו אצל אלן, שגם סרטיו החלשים טובים יותר מסרטים חזקים של אחרים. הוא יכול למחות עד מחרתיים, אבל זה לא יעזור לו. האיש גאון.
גם הרגעים הרומנטיים העדינים כאילו נובעים ממוחו וליבו של אדם צעיר. כשבאום נתקל בצעירה שדומה להפליא לטיילר, אשתו השנייה ואהבת חייו האמיתית, הוא רואה "בו זמנית את הסרט המקורי ואת סרט ההמשך", וגם מרגיש שזה "כמו לראות שני ירחים. לא גילו איזה ירח נוסף, קטן?". אלן מרבה לצטט מפזמונים אמריקאיים ישנים, ובהקשר מועך לב מזכיר למשל את השורה "מיץ תפוזים לאחד" מתוך שיר של רוג'רס והארט.
אפשר לקוות שהספר אינו מעשה של סיכום מצד אלן אלא רק התחלה של קריירה פורייה כמחבר רומנים. אחד המו"לים מייעץ לבאום "לנכש את פניני החוכמה". מזל שוודי אלן לא הקשיב לו. 192 עמודים של שיכרון חושים.
התרעות פיקוד העורף