לפני שמונים ושבע שנים, סבי עמד בגרמניה וצפה בלילה שמתמלא בקול הזכוכית הנשברת. חלונות ראווה, בתי כנסת ובתים נופצו רק משום שהיו יהודיים. הוא היה ילד. הוא שרד. העולם הביט ושתק.
שמונים ושבע שנים לאחר מכן, אני עמדתי על רצפות חרוכות בקיבוץ בארי, עם המצלמה שלי. לא נותרו עוד זכוכיות לשבור, רק אפר, דממה וריח המוות. אז הבנתי ש״לעולם לא עוד״ איננה הבטחה שכבר קוימה, זו אחריות שעוברת מדור לדור. סבי חי את הלילה שבו העולם הביט הצידה. אני חייתי את היום שבו זה קרה שוב. הוא ברח כי היה יהודי; אני כרעתי בין בתים שנהרסו מאותה סיבה.
השואה לא החלה בתאי הגזים. היא התחילה במילים, בגרפיטי, במנהיגים שבחרו לשתוק ובאומות שבחרו לא לראות. היום אותן מילים חוזרות על קירות אוניברסיטאות, בכיכרות הערים ובפוסטים שהופכים שקרים לסיסמאות. יהודים שוב נאלצים להסביר את עצמם, להצדיק את זכותם להתקיים. אבל הפעם יש לנו קול. יש לנו מדינה. יש לנו את האמת בידיים.
מאז ה־7 באוקטובר אני נושאת את המצלמה שלי בין ההריסות בבארי, בשדות הדרום ובפניהם של משפחות שחייהן נקרעו לגזרים. ראיתי אומץ נולד מתוך אימה, אור חודר דרך העשן. ספרי הראשון, 7 באוקטובר | עדות, נולד מתוך המסע הזה, לא כדי לייפות את הטרגדיה אלא כדי להפוך את ההכחשה לבלתי אפשרית.
לכל אחד מאיתנו יש תפקיד. כל צילום, כל מילה, כל מעשה של אנושיות הוא צורה של התנגדות. שתיקה איננה ניטרלית, היא רשות.
שמונים ושבע שנים אחרי ליל הבדולח, הזכוכית שנשברה בגרמניה הפכה לאש שבוערת בזיכרון שלנו. השאלה איננה האם נזכור, אלא האם נפעל.
״לעולם לא עוד״ איננה סיסמה לימי זיכרון. זו דרישה שאנו צריכים להציב לעצמנו: לעמוד, לדבר, לשאת עדות, גם כשהעולם שוב בוחר להסיט מבט ולשתוק.
התרעות פיקוד העורף