ההצלחה של ספרו הראשון גרמה לו להבין שהוא יכול לכתוב ולהנגיש נושאים מורכבים, גם כשמדובר בעובדות מדיניות והיסטוריות שמתקשות לעבור לקהל הרחב, אחרי שנים שבהן כתב על הסדנה להנדסת תודעה ועסק בהגנה על ישראל מול פרסומים זרים ותעמולה בינלאומית.
אבל לא רק מאורעות 7 באוקטובר דחפו אותו להתיישב שוב מול המחשב ולהאיץ את כתיבת ספרו השני שרואה אור בימים אלה, “מלחמת ששת השקרים" (הוצאה עצמית). סקר שנערך בקרב סטודנטים אמריקאים מיד לאחר הטבח והראה כי 86% מהסטודנטים תמכו בקריאה לשחרור פלסטין “מהנהר אל הים", אך רק מחציתם ידעו לציין מאיזה נהר ובאיזה ים מדובר - הוא שהחזיר אותו למשימה שהחל בה עוד בטרם פרצה המלחמה.
הסקר שבחן את עמדות הסטודנטים האמריקאים הפתיע אותו ותיאר את עוצמתה של התעמולה נגד ישראל. “הרג אותי הסקר ההוא, כי הוא היה עוצמתי בתובנות שנשלפו כמו פירות בשלים לתוך הידיים שלי". לדבריו, “גם סטודנטים אמריקאים שאותם רואים לעיתים כאליטה אינטלקטואלית, נלכדים בקלות בתעמולה, עד כדי כך שאירועים ברבריים, כמו הטבח שביצע חמאס, לא שברו את עמדותיהם הראשוניות".
עם זאת, עמיאור מדגיש כי חשיפת עובדות יסוד על הסכסוך משנה את עמדות הקהל. “ברגע שמסבירים להם את העובדות, שני שלישים מהם לוקחים חזרה את התמיכה שלהם באמירה הקיצונית. כלומר, התעמולה מאוד אפקטיבית ומסוכנת, אבל היא נשענת על בורות ואם מתמודדים עם העובדות, אפשר לשנות דברים".
הסקר הזה חיזק אצלו את ההבנה שמטרת ספרו היא לא לפנות לאנטישמים או למתנגדים מובהקים לישראל, אלא לקהל שמוכן להבין וללמוד. “כתבתי את הספר הזה לא בשביל האנטישמי או בשביל הברית האדומה־ירוקה, אלא בשביל אנשים שהצדק של עמנו יתחיל לעניין אותם אם הם יקבלו את המידע בצורה נכונה. זה אומנם לא הסיפור שלהם, אבל הוא כן יכול להשפיע על אלה שמרעישים ברחובות עם דגלי ארגוני טרור בבירות אירופה".
המסר הזה, מבחינתו של עמיאור, נועד לפנות לא רק החוצה אלא גם פנימה אלינו, לציבור הרחב של הישראלים הציונים, “תוך שהוא מתמקד בקונצנזוס ולא במחלוקות הפנימיות", הוא מדגיש.
הוא מסביר: "מטרת־העל שלי הייתה לייצג את הקולות המרכזיים, לשלב עובדות ומחקר, ולוודא שכל פרק עובר ביקורת של צוות חברים שמכירים את התחום לעומק, כדי שהמסר יהיה מדויק, מובן ומשכנע. היה חשוב לי קודם כל לחזק את ההסכמה ולא לחדד את המחלוקת".
הוא מסביר: "יצאו לי שישה, כך נולד השם. כל טענה קיבלה פרק, בכל פרק יש שקר נרטיבי. ידעתי שאני אכתוב את זה בסטנדרט עיוני מדעי, מוסמך לגמרי, מגובה, בלתי ניתן לסתירה ולהכחשה. גם הייתי קפדן במיוחד, כי אמרתי שאסור שיתפסו אותי על טעות הכי קטנה".
ששת השקרים שאותם מנתח עמיאור בספר הם: למי הזכויות על ארץ ישראל?; מה גרם לאסונם של הערבים ב־1948?; מה באמת אומר הדין הבינלאומי על "הכיבוש"?; האומנם ישראל היא מדינת אפרטהייד?; יהודים ופלסטינים - מי מהם מסרב לשלום?; מה חושבים הגנרלים המערביים על “פשעי המלחמה" של ישראל?
כלל-ציוני
עמיאור שב ומבהיר כי עמדתו איננה פוליטית מובהקת אלא ציונית כוללת, מתוך חיפוש אחר הקונצנזוס הרחב ביותר. “אמרתי לעצמי, אני לא ימני, אני כלל־ציוני. מתוך ה־state of mind הזה אני כותב את הספר הזה". אחד היעדים המרכזיים מבחינתו היה להעניק לקוראים ביטחון ושליטה בידע, שיהיו מסוגלים להתמודד עם ויכוחים מורכבים ולהגיע לתובנות בעצמם.
“זה היה התפקיד שלי", הוא מסביר, “לקחת את האנשים שיקראו את הספר ולהפוך אותם למין צ'ארלי קירקים כאלה. שהם יושבים בדיון ויש להם ביטחון שמקורו בשליטה שלהם בידע, והם מנצחים בוויכוח. ואמרתי, זה מה שאני אעשה".
שלושת הפרקים הראשונים נכתבו עוד לפני פרוץ המלחמה, “כשחזרתי לכתוב, סיימתי אותו בשבוע. כל האנרגיה האצורה בפנים שחשתי - התפרצה החוצה, האינטנסיביות הזו נבעה משילוב של תחושת אחריות אישית וגם מהרצון להנגיש את המידע בצורה ברורה ומדויקת ולא פחות חשוב גם מעניינת לקוראים".
"נכנסתי לפרויקט הזה עם תחושת ביטחון. הרי זה מה שאני עושה כבר 13 שנה, זו העבודה היומיומית שלי: לבדוק טענות כוזבות שמופנות כלפי ישראל ולהפריך אותן. אז הנחתי שאני מכיר היטב את החומר. אבל ככל שהעמקתי, למדתי המון דברים חדשים. מצאתי אין־ספור סיפורים קטנים, פרטים שנשכחו, נקודות מבט מפתיעות וזה בדיוק מה שמעניק לספר את הבשר והדם שלו. רציתי שהוא לא יהיה אוסף יבש של עובדות ונתונים, אלא טקסט חי, מרגש, שמספר סיפור", הוא מספר.
הרקע האישי של עמיאור גם משחק תפקיד משמעותי בעשייה שלו. אחיו, עמיקם, לוחם גבעתי, נפל בקרב בעזה בשנת 1996, אירוע שהותיר בו חותם עמוק, ואת הספר הוא מקדיש לזכרו.
לצד זאת, שמר על ביקורת נוקבת ועניינית על מערכת הביטחון, בהקשר למה שקרה לאחיו. “לא רק בגלל מה שקרה לאח שלי, אלא מתוך מורת רוח כלפי העובדה שכוחותינו נתפסים לעיתים כ'פושעי מלחמה', מה שמערער את הביטחון של החיילים עצמם. ביקורת זו נשארה בספר, אבל דאגתי שהיא תישאר עניינית, בלי לפגוע בלגיטימיות של הצבא או של המלחמה שהוא מנהל".
מרענן היה לגלות בין הפסימיות הרווחת כי עמיאור אופטימי מאוד לגבי עתידה של החברה הישראלית, גם בהיבט של הפילוג הפנימי. לדבריו, מדובר בתהליך ארוך הדורש אורך רוח, במיוחד מצד הימין שלדעתו הוא "הצד המנצח" בדיון הציבורי.
הוא מציין: “אני דווקא רואה את המצב היום כתהליך של החלמה. אנחנו בשלב הלא נעים של ההחלמה, של התפירה של הפצע, זה כואב, כי אין הרדמה בסוג הזה של הניתוח שאנחנו עוברים. הפגיעה היא לא רק פיזית או אישית אלא חברתית, ונוגעת ליחס הציבור כלפי המדינה, מערכת הביטחון והסכסוך שמאיים להעמיק את הפערים הפנימיים".
לדבריו, גילויים שונים על אודות פעולות המדינה והמנגנונים הפנימיים, שלעיתים מכונים “הדיפ־סטייט", הפכו בשנים האחרונות לנגישים וברורים יותר לציבור. “זה כבר לא עניין שצריך לשכנע בו; אנחנו רואים את הדברים מול העולם. עכשיו השאלה היא איך נטפל בזה", הוא מסביר.
“חשיפת המידע מאפשרת לציבור להתמודד בצורה יותר ישירה עם האתגרים, אך גם מחייבת אחריות רבה במתן פרשנות נכונה והבנה של הסיפור המלא". בעיניו, האירועים האחרונים, ובפרט התקפות טרור שהתרחשו בשנים האחרונות, חידדו את ההבחנה לגבי האויב האמיתי.
“האויב שלנו לא פנימי, לא היהודים הם האויב. האויבים שלנו הם אלה שרוצים לטבוח בנו עד האחרון שבנו. הדבר הזה מזכיר לאנשים את הזהות שלהם, גורם להם להיזכר מה באמת עומד על כף המאזניים, ומחייב אותנו לחשוב מחדש על הדרך שבה אנחנו מגיבים ומתמודדים".
הוא מפרט: "כולנו רוצים לחיות במקום חופשי, מתוקן, שמכבד את המסורת אבל גם את האדם. בסופו של דבר, המכנה המשותף רחב בהרבה מהשסעים שעליהם מדברים בתקשורת. כולנו קשורים לאותה תרבות, לאותה שפה, לאותו בית. כולנו אוהבים לשמוע את כוורת. איש לא רוצה לראות את ישראל מאבדת את הצביון שלה, לא בימין ולא בשמאל".
"אבל הספר שלי לא עוסק בזה", הוא מדגיש. "לנגד עיניי עמד פרויקט שהוא גדול מהשאלה אם אתה בעד או נגד נתניהו. לא רציתי לכתוב ספר שמתאים לזמן פוליטי מסוים, אלא משהו שיישאר רלוונטי גם עוד עשרות שנים. הרי הטענות שאני מתמודד איתן, על עצם זכותנו בארץ הזאת, הושמעו מאה שנה לפני נתניהו ויישמעו גם מאה שנה אחריו. אז למה בכלל להכניס אותו לדיון?".
“התקשורת הישראלית מיושרת היום עם זרם פוליטי מאוד מצומצם משהו שבין השוליים של מרצ לבין אחוז החסימה", אומר עמיאור כשאני מבקשת את התייחסותו לתקשורת הישראלית. “אבל בפועל, בציבור הרחב, זה זרם קטן מאוד. הוא מקבל מגפון אדיר דרך המערכות הגדולות, מה שיוצר מצג שווא של קיטוב".
"במציאות, רוב הישראלים מחפשים חיבור והם גם מוצאים אותו. אני באמת חושב שהמלחמה הזאת, ובמובן רחב יותר התקופה שאנחנו חיים בה, היא תקדים היסטורי לא רק בישראל, אלא בכלל בעולם הדמוקרטי. תראי, מדינה שנמצאת במלחמה קיומית, בשבע חזיתות, אמורה להתאחד. זה מובן מאליו", הוא קובע.
"ובכל זאת", הוא מסייג, "אנחנו רואים תקשורת חופשית במדינה דמוקרטית שמתנהגת באופן שממש חותר תחת היכולת לנצח. היא מאמצת קמפיינים של האויב, מהדהדת האשמות שקריות על פשעי מלחמה הכל בשם חופש הביטוי, אבל בפועל זה מחליש את החברה. זה משהו שלא היה אף פעם בדמוקרטיות ליברליות אחרות. תקדים עולמי".
"אולי יום אחד אכתוב על זה ספר שלם, זה חומר מרתק בפני עצמו. היה לי גם פיתוי להשתמש בזה בתוך הספר, לצטט, לתקוף, להראות עד כמה גם תקשורת ישראלית אימצה נרטיבים עוינים. אבל בחרתי לא להעמיק בזה הפעם. זה פרויקט אחר", הוא מספר.
ולמרות זאת הוא מתאר כיצד בתוך המעגלים החברתיים הקרובים אליו ובמיוחד בקרב חברים מהצבא הוא רואה תהליך של שינוי. “אנחנו נפרדנו מהאשליות, האשליות שהובילו אותנו בעבר ליטול סיכונים מיותרים, אלה שפילגו אותנו. היום אנחנו מתנגדים מחדש, ומבינים טוב יותר מי אנחנו ומה אנחנו רוצים להיות".
התרעות פיקוד העורף