נדמה לה שהיא מרגלת, אבל מתברר שהיא בעצם סופרת שנאלצת לתפקד כמרגלת ולחבור למרגלים אחרים כדי להישאר בחיים, תוך כדי שהיא מגלה בתוכה כישרונות נסתרים כמו היכולת להתניע רכב בלי מפתחות או לקפוץ מראשי הרים למרות פחד הגבהים שלה (ומחלת הלב שמלווה אותה מינקותה, ללא ידיעתה בשלב הזה). אלכס לעומתה לומדת בדרך הקשה ש"קל יותר לחסל אדם בשרוך נעל מאשר להפוך פנקייק" וחוששת שמא "הזעפת פנים נעשתה לפעילות האירובית האהובה עליה".
משפט אופייני של אלכס יכול להישמע כך: "אני לא מאמינה שאתה מספר לי את זה כשאני חצי מתה וחצי עירומה"; תגובת הנמען אגב היא: "את תמיד אחד מהשניים", והוא כנראה צודק. "כשלהיצמד לגבר חתיך זה עניין של חיים ומוות, את פשוט זורמת עם זה", מפנימה זואי. הגברים המרכזיים ביקום של קרטר הם חתיכים עוצרי נשימה, שגם הלוהטים בשחקנים יתקשו לגלם, וכמובן שרוטים ופגומים כל אחד בדרכו, כדי שיהיה מעניין.
"מה הטעם", היא תוהה, "לנסות לפענח את ההבעה של אדם שהסי-איי-איי אימן אותו לשמור תמיד על פנים חתומות?". ואילו הוא מצידו לוחש באוזנה טקסטים אינטימיים כגון "ידעת שתוכנות לזיהוי פנים עובדות רק אם אפשר לראות את הפנים שלך?". הנשים אינן "רק בלונדיניות" ולו לרגע, והן אלו שמנהלות את העניינים בנחישות ובתבונה, בלי לאבד לרגע מהסקס אפיל שלהן חלילה.
העלילות בשני הספרים נעות במהירות מסחררת ועם שליטה נרטיבית וירטואוזית בין זמנים, לוקיישנים, דירות מסתור, מתח מיני, סכנות חיים, טוויסטים ונקודות שיא. אין מנוחה לרשעים, ועל אחת כמה וכמה לא לטובים, ורוב הזמן ממילא גם לא ברור מי רע ומי טוב (אבל ברור שאין אמצע) - וזה חלק מהכיף.
אף אחד לא מסוגל, או לא מעוניין (חרף הצהרות מנוגדות פה ושם) לרדת ממתקני הלונה פארק המבעיתים שמרכיבים את חיי הנפשות הפועלות. והסיכונים שבמבצעים חשאיים (כמו למשל "לא שתשכח את השקרים שלך, אלא שיום אחד תתחיל להאמין בהם") מניעים את המכונה המשומנת של קרטר קדימה, למעלה ולכל הכיוונים.
קרטר עושה את הבלתי אפשרי, ויוצרת דמויות שהן כמעט קריקטורות קומיקס על טהרת הפנטזיה, ובעת ובעונה אחת גם אנשים בשר ודם (הרבה דם) שמצליחים לשכנע באנושיותם הפועמת והתלת-ממדית. אפשר להזדהות עם הגיבורות והגיבורים של קרטר גם אם מעולם לא הצמידו לנו אקדח גלוק לרקה ואם לא ניסינו לחלץ תכולה של כספת מאובטחת שאינה שלנו בבנק שוויצרי (אבל היי, הלילה עוד צעיר), ואפילו אם לא ידענו בעוונותינו מה ההבדל בין 16M ו-6IM.
גם אם חיי הקוראים נוצצים משמעותית פחות מאלה של הברנשים והחתיכות בספרי קרטר, עדיין אפשר להבחין בדילמות קיומיות דומות: מי משקר לנו ומי אומר אמת, מי רוצה בטובתנו ומי זומם לבגוד בנו; מתי כדאי להקשיב לאינסטינקטים הבסיסיים שלנו, ומתי עדיף להיסחף בעקבות שגיונות שעשויים להוביל במידה שווה לאבדון או לניצחון, עם עדיפות לאבדון.
יש משהו נעים בלראות אנשים מושלמים-לכאורה סובלים מחוסר ביטחון רומנטי, כאחרוני פרחי הקיר, ומסרבים להאמין שהם ראויים לאהבה גם כשזו מתנפלת עליהם בקפיצת צוקהארה אולימפית. ולא פחות נעים, שלא לומר מנחם, לראות אנשים מושלמים-לכאורה מתחברים עם אנשים מושלמים-לכאורה אחרים, ומאיימים ליצור גזע חדש של שלמות-לכאורה בעולם הכי לא מושלם שאפשר. אולי משהו מכל זה ידבק בנו. לכאורה. מי יודע. דברים מוזרים מאלה קרו, ולא רק אצל קרטר (אבל בעיקר אצלה, יש להודות).
כשהנוסחה עובדת, ואצל קרטר היא עובדת להפליא, הכל מתקבל על הדעת גם כשהוא לא, והכל נעשה בלתי צפוי אף שאין צפוי ממנו. הגיבורות והגיבורים נחלצים ממצבי קיצון שאין שום סיכוי הגיוני להיחלץ מהם; התנאים תמיד נגדם ובכל זאת הם משכתבים כל סיטואציה וכל מכשול לטובתם. והם אפילו יותר שנונים ממה שהם חושבים. הסרטים העתידיים מצלמים את עצמם בכל רגע נתון, ועדיין מדובר בספרות בידורית אלגנטית ומהוקצעת לעילא שתעפיל על כל ביצוע הוליוודי.
אין שום טעם להתנשא על היצירות של קרטר. היא לא מזלזלת לרגע באינטליגנציה של קוראיה, והאמת היא שקשה מאוד לכתוב טקסטים שנקראים בכזו קלות. גם על הכתיבה שלה אפשר לומר שהיא לא רק בלונדינית, ויש בה הרבה יותר ממה שנדמה ממבט ראשון, ולא פחות ממה שיש בספרים "חשובים" או "נחשבים" רבים מאסכולת "לא באנו ליהנות", שהקריאה התובענית והטובענית בהם אינה מניבה כל דיבידנדים משמעותיים.
ב"זהות בבלונד" הגיבורים נאלצים להתחזות לזוג בירח דבש, והמתיקות המצטברת (והיפה לבריאות!) שבקריאת שני הספרים, מעוררת את התחושה שאנחנו נמצאים בירח דבש משלנו, עם קרטר והיקום המופלא שרקמה למעננו בנדיבותה. הבו לנו עוד, ושלא ייגמר לעולם.