אתה עיתונאי שמפרסם ספר ראשון בגיל 26. הספר נמכר במיליוני עותקים, מתורגם ל־40 שפות, מעובד לסדרת טלוויזיה. לכאורה, שיחקת אותה בענק. יש רק בעיה אחת. הספר מתאר בפרטי פרטים את פשעי הקאמורה, המאפיה הסיציליאנית הנודעת לשמצה. וחודשיים אחרי צאתו לאור, הקאמורה מוציאה חוזה על ראשך. חייך, כמו שהכרת אותם, נגמרים ברגע זה. שני שוטרים שלוקחים את רוברטו סביאנו ברכבם "ליתר ביטחון" אומרים לו "שכל הסיפור הזה יימשך כמה שבועות לכל היותר, ושאני אחזור הביתה לפני שאני ארגיש".
מאז עברו 19 שנים, וברומן הגרפי המדהים שכתב ושאסף חנוכה אייר, הוא מציין 15 שנים מתוכן, שהן 5,475 ימים. "זה כמו לגור באקווריום", הוא מנסה להסביר. "כולם מסתכלים עליי, ואני מסתכל בחזרה, אבל מבעד לזכוכית. אני עוצר את הנשימה, וממשיך לחשוב שכל עוד מספר הדברים שאני רוצה לעשות עולה על מספר הדברים שאסור לי לעשות, אני יכול להתמודד עם זה. מי יודע אם זה נכון". סביאנו ירד למחתרת והוא נודד בעולם בין דירות מסתור, תחת הגנה משטרתית. ב־2008 פגש באקדמיה השוודית את סלמאן רושדי, שגם עליו כזכור הוכרז גזר דין מוות.
"הוא אמר לי משהו שהבנתי רק שנים אחרי זה: 'אנשים נוזפים בי על זה שאני חי. שאני ממשיך ללכת למסיבות, ממשיך לכתוב ספרים. הם יאשימו אותך על חייך'". סביאנו לומד כי מספר תומכיו בפייסבוק כמעט זהה למספר תושבי רומא, ובכל זאת הוא לבד בעולם. והכל מפני שבחר בפורמט הרומן כדי לתעד מעשים אמיתיים לחלוטין ומחרידים מכל בחינה שהיא. "הכלי שלי היה חייב להיות הספרות: רק יופי יכול להתנגד לתופת, בפרפרזה על אלבר קאמי. 'היופי והגיהינום קיימים. הייתי רוצה להיות נאמן לשניהם'".
הוא שואב השראה מקוראדו אלוורו, שאמר, "הייאוש העמוק ביותר שחברה עלולה לסבול ממנו הוא הפחד שאין לחיות חיי יושר", ונתלה באילן גבוה נוסף (ולו ספרותית), טרומן קאפוטה, שהעיד על יצירת המופת הדוקומנטרית שלו, "בדם קר": "רציתי להפיק רומן עיתונאי במהותו, משהו בקנה־מידה גדול שתהיה לו אמינות של עובדות, מיידיות של סרט, עומק וחירות של פרוזה, ודיוק של שירה". הוא מתכוון לרומן המפתח שלו, שראה אור גם בעברית, בהוצאת אריה ניר, בשם "קאמורה - המאפיה של נפולי", אבל הדברים תקפים בהחלט גם לגבי היצירה הנוכחית, שאליה מצטרפת גם עוצמת האיור הצלולה. אסיר של הקאמורה ראה את סביאנו מתראיין בטלוויזיה ואמר בקול: "שירי, ציפור קטנה, שירי, זאת תהיה הפעם האחרונה שלך". אפשר רק לקוות שסביאנו הוא שישיר אחרון.
גם בנובלה של איל אדר יש אקשן רב ואלמנט של סכנה, אבל בניגוד לסיפורו של סביאנו, שחייו עולים על כל תסריט, אצל אדר מסתננת למציאות הפרוזאית יחסית של הגיבורים סדרת טלוויזיה נשכחת, שהמספר מוצא עצמו מתמכר אליה באובססיביות שאינה ברורה גם לו עצמו. "מצד אחד", מסביר המספר לגבי גיבור הסדרה הבריטית שהייתה באמת, "שמש קשה", "הוא עוזר לה להימלט מהסוכנים החשאיים של השירות הבריטי, שרודפים אחריה בגלל איזשהו התקן זיכרון שיש בו מידע קריטי.
מהצד האחר, כבר באותה סצנה הוא מנסה לגנוב ממנה את ההתקן כדי למסור אותו לסוכנים, שמאיימים על החברה הקבועה שלו ומטרידים את המאהבת שלו, שהיא האלמנה של השותף הקודם שלו, זה שנרצח עוד לפני שהסדרה החלה. אני לא מבין משהו. הוא שוכב עם האלמנה של השותף שלו שמת?! הרי בלש־שותף הוא מוסד בכל הסדרות הללו. כמו חבר לצוות בסיירת, בצבא. אחד שאתה נלחם איתו, ומבלה איתו, ומספר לו את כל הסודות; היחיד שאתה יכול לסמוך עליו בסביבה עוינת".
החיים הם סביבה עוינת גם, ואולי במיוחד, כשרומנטיקה וסקס מרימים את ראשיהם ומפריעים לתובנות האינסופיות שהמספר שואב מהסדרה שמתה, או נהרגה, בטרם עת, אחרי עונה אחת בלבד שנצרבה בנשמתו. "איפה הן מיליוני הסדרות שהיו ונעלמו, רובן נקטעו אחרי העונה הראשונה?", הוא תוהה. "באילו בתי קברות לסדרות מאחסנים אותן, ומי מחליט מתי להחזיר אותן לחיים בעונה השנייה?".
הוא מרחיק עד לונדון כדי לשחזר מהלכים שנעשו בסדרה ולבקר בלוקיישנים שבהם צולמה. מה הוא מחפש באמת? מה מציק לו באמת ומה מעיק עליו? איך הסיפור שלו מתמזג, אם בכלל, עם הסיפור של הסדרה האזוטרית? השאלות האלה מעניינות לא פחות מהתשובות שאדר מציע, או משאיר לנו לנסח.
מה שבטוח, "שמש קשה" לוקחת את המספר, בעל כורחו (ומן הסתם בעל כורחה), למקומות העמוקים ביותר בביוגרפיה הנפשית והפיזית שלו. הוא נזכר בין היתר באביו ה"נעול והמרוחק", ומתפכח בצער מהגיבור המובהק של האב, ג'ון וויין ודמות המושיע שלו. לאסונו התברר שג'ון וויין היה "אלים וגזען ומלא באמונות טפלות. אם מישהו הניח במקרה כובע על המיטה שלו, הוא השתגע והאמין שזה יביא לו מזל רע".
"אנשים לא תמיד מבינים את הכוח של הטראש", מהרהר המספר אפרופו מחקר שמסביר באופן נוירולוגי את היכולת להזדהות עם דמויות פיקטיביות. "הראש בספרים הרציניים, אבל הלב בטראש". הנובלה של אדר מפעילה את הראש ואת הלב בדרכים בלתי צפויות, ואפילו בלי להידרדר לטראש, עם כל הכבוד לטראש, ויש כבוד.
המספר בנובלה של איל אדר מדבר על "חורים בעלילה, חורים בנשמה" בהקשר לסדרה "שמש קשה". בסיפוריו היפים של המשורר רון גרא, השמש קשה מעצם טבעה (כי כמו שחנוך לוין כתב פעם, "אור השמש מכאיב למי שאין טעם לחייו") ונשמתם של מטפלי הנפש מחוררת לא פחות מזו של המטופלים. הכאב הוא בן לוויה בלתי נפרד בחייהם, ושוב בהשאלה מלוין, לפעמים החיים נשפכים להם על הסנטר כמו דייסה חמוצה.
הגברים מתאהבים בנשים הלא נכונות, או בנשים הנכונות לגברים אחרים, ותכונות כמו תאוות בצע הורסות את חייהן של אחדות מהדמויות, עד כדי התרחקות של בת מאמה, אחרי שהייתה כל עולמה (בסיפור "כל שראתה המאפייה הראשונה", על מסכת ייסורים משפחתית כמעט בממדי "מאה שנים של בדידות", ולו רק קירות המאפייה היו יכולים לדבר).
הדמויות של גרא משותקות רגשית (כמו בסיפור "מאובנים"), כולן שבירות, מתפוררות בקלות, מחפשות אהבה אבל מרגישות "כמו נייר מקומט רגע לפני שמשליכים לפח". קורבן של תקיפה מינית מתוודה על כך כעבור שנים בפני המורה שלו, בסיפור "עידו", ואילו ב"מחלֶה עקורת העין" מופיע גיבור פגום־מלידה, שהמושבה שבה גדל לא תמיד ידעה "להכיל" אנשים שהיום מוגדרים כבעלי צרכים מיוחדים. אמו, שהעניקה לסיפור את שמו, איבדה את עינה בגלל תעלול של ילדים שהסתבך, ו"נהגה לבקר בבתים שהכירה, חיפשה שיזמינו אותה לעוגייה ולתה עם לימון".
ואולי זה מה שכל הנפשות הפועלות בסיפורים של גרא מחפשות: עוגייה ותה עם לימון, ולו מטאפוריים. חיבוק. יחס חם. רק מילה טובה או שתיים, לא יותר מזה, כמו בשיר ההוא של יהודית רביץ ויעקב גלעד. "לפעמים המזל לא מאיר פנים בחייהם של אנשים", כותב גרא בפשטות. מחלה חיה בצריף דולף ורעוע בחצר של משפחה שחסה עליה. כשמחלה נפטרה, כותב המספר, "בערה בי השאלה אם סוף סוף יהיה לה קבר מוגן, שמים לא יחדרו אליו". כל החמלה האנושית כולה בתהייה אחת, ולצידה גם ההכרה בכך שחלקנו מתהלכים בעולם כחיים־מתים, וביתנו הוא גם קברנו.
התרעות פיקוד העורף