שישה אסטרונאוטים משני המינים בתחנת חלל אחת, מקיפים את כדור הארץ 16 פעם. זריחות ושקיעות כל 90 דקות, בספר מפעים ודק כרס שזכה בפרס בוקר היוקרתי במיוחד - הפעם הראשונה בתולדות התחרות שנובלה כמעט מד"בית עושה זאת.
יש בסיפור נימה אקטואלית ואפילו חירומית, בזוכרנו את מצבו העגום והמדאיג של הכדור שלנו. "מהר מאוד משתלטת אצל כולם כמיהה. לא, זה צורך (מונע על ידי להט) - להגן על הכוכב העצום ועם זאת הזעיר הזה. על היופי הביזארי, הפלאי הזה. על הדבר הזה, שלנוכח העובדה שהחלופות עלובות כל כך, הוא ללא ספק הבית. מקום בלתי מוגבל, תכשיט תלוי, נוצץ עד להדהים. האם בני האדם לא מסוגלים לעשות שלום עם זה? עם כדור הארץ? זו לא משאלת לב אלא דרישה נרגזת. האם לא נוכל להפסיק לכבוש ולהשמיד ולבזוז ולבזבז את הדבר היחיד שחיינו תלויים בו?".
ויש בו גם מוזיקליות שוצפת, כמו בפרטיטורה לכל דבר. "וכדור הארץ, תזמורת מוכרת של צלילים, חזרת להקה זייפנית של מסורים וכלי נשיפה מעץ, דיסטורשן חללי של מנועים במלוא העוצמה, קרב במהירות האור בין שבטים גלקטיים, ריקושט של סלסולים בבוקר לח ביער גשם, תיבות הפתיחה של טרנס אלקטרוני, ומאחורי כל אלה צליל פעמונים שנאסף בתוך גרון חלול. הרמוניה מגששת לובשת צורה. קולות מרוחקים מאוד שמתקבצים במיסה מקהלתית, צליל מלאכים מושהה שמתפשט ברעש הלבן. כשצליל המקהלה בוקע בכוונה מלאה כזאת נדמה שהוא יפצח בשיר, וכוכב הלכת הממורק כחרוז נשמע לרגע כה מתוק. אורו הוא מקהלה. אורו הוא אנסמבל של טריליון דברים שמתכנסים ומתאחדים לכמה רגעים קצרים, לפני שהם נופלים בחזרה אל הרין־טין־טין ואל הערבוביה המבולגנת של טרנס יער־גשם סטטי גלקטי נשפני של עולם פראי ומתנגן".
"מסלולים" הוא הזדמנות פז לשיחה קלה עם האישה שהתגלגלה למקצוע כמעט במקרה ומאחוריה - ולפניה - מאות תרגומים מצוינים, וגם להפניית זרקור אל בעלי המלאכה שהאלמוניות היא מנת חלקם, ושאינם נהנים בדרך כלל מהתהילה השמורה לסופרים. למעשה, מזכירה בנוביץ', "מתרגם טוב הוא מתרגם שקוף ובלתי מורגש, והמחמאה העליונה מקוראים היא שבכלל לא הרגישו שהספר לא נכתב בעברית במקור". רק באחרונה תרגמה בנוביץ' להפליא את "מה נסגר עם באום?" של וודי אלן. אפשר לומר על אלן הרבה דברים, אבל אי אפשר לטעון שהוא סובל מחוסר שנינות, ובנוביץ' תיווכה את שנינותו לקוראי העברית בהצלחה כבירה.
היא נולדה ביפו וגדלה בתל אביב, למדה מוזיקה בתלמה ילין, במחזור של שירי ארצי ומילי אביטל בין היתר. "שם מצאתי את האנשים שלי, השבט שלי, אבל הייתי חנונית ברמה שאפילו לא ידעתי שמעשנים בהפסקות. הוריי היו כאלה שקוראים ארבעה ספרים במקביל בכל רגע נתון וקצת חפרו לי, אז משהו בי התמרד כנראה בצעירותי ולא הייתי תולעת ספרים, אלא יותר צרכנית של דבורה עומר וכל מיני טרגדיות נעורים. בצבא הייתי מאבחנת מחקר במחנה 80, נורא משעמם, ואז גיליתי את אהבת הקריאה, שאגב נשחקה והתייבשה קצת אחרי שלמדתי ספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. יונתן נדב מ'חרגול' נתן לי את הצ'אנס הראשון בתרגום, ואיזשהו פעמון בתוכי צלצל והרגשתי שמצאתי את ייעודי. אתגר יצירתי, רק אני ומסך המחשב, עם מינימום מגע עם האוכלוסייה. האנושות כגוש די קשה לי, אני מודה".
בנוביץ', 53, אם לבן בשם אדם ולכלב בשם בנצי, יודעת כמובן שאם רוצים להתפרנס במקצוע הזה אי אפשר לתרגם רק יצירות מופת. "פה ושם אני מתפקדת כבית חרושת או פקידת תרגום, סותמת את האף וצועדת בגבורה אל עבר הצ'ק. כשמגיעה פנינה כמו 'מסלולים', זה עונג שלא יתואר. בהתחלה נבהלתי מהספר וכמעט חטפתי שבץ מהז'רגון המקצועי והמשפטים המורכבים. עברית היא שפה יותר תמציתית מיסודה, ואצל סופרים כמו ג'יין אוסטן והנרי ג'יימס מצאתי את עצמי מפרקת ומרכיבה מחדש משפטים כדי לאפשר זרימה נוחה יותר של הטקסט. צללתי פנימה לתוך 'מסלולים', והיה בזה משהו מדיטטיבי בשבילי, נכנסתי לתוך העולם של תחנת החלל, לזרם התודעה שכל כך נעים לשקוע בו, וגם העמודים הסבוכים הפכו לפעילות מרגיעה".
התרגום של "מה ידעה מייזי" מאת הנרי ג'יימס, ב־2016, היה פריצת הדרך של בנוביץ', לתחושתה. "לקח לי שנה לתרגם אותו, במקביל לספרים אחרים. בהתחלה חשבתי שלא אצליח לעשות את זה וחשכו עיניי, פחדתי שזה גדול עליי, אבל אז היה איזה רגע של פיצוח, הבנתי את מבנה המשפטים שלו, וזה שחרר אצלי את הצ'קרה שאני יכולה לעשות הכל. זה כמו להעפיל לאיזו פסגה, ואחר כך הכל נראה קצת כמו ירידה במדרון, עד לאתגר הגדול הבא. ואחרי הנרי ג'יימס מתחזקת ההכרה המצערת בכך שיש יותר 'כתבנים', או 'רשמנים' כמו שאני קוראת להם, מאשר סופרים אמיתיים".
היא לא חוששת מהשתלטות לא רצויה של בינה מלאכותית על עולם התרגום, ולא חושבת שסאלי רוני, שבנוביץ' תרגמה את ספריה "אנשים נורמליים" ו"שיחות עם חברים", היא אבידה כל כך גדולה לקוראי העברית, אחרי שרוני אסרה לתרגם את ספריה לשפת הקודש. סופרת כמו רייצ'ל קאסק, שבנוביץ' תרגמה שלושה ספרים שלה להוצאת מודן ("קווי מתאר", "מעבר" ו"קודוס") הרבה יותר מעניינת מרוני לדעתה, "אם כי היא מתאימה לחוג מאוד מצומצם".
לקינוח, קבלו המלצות של בנוביץ' על ספרים נהדרים שתרגמה, שלא זכו לתהודה מספקת בעיניה: "ראש העיר הטוב" מאת אנדרו ניקול בהוצאת כנרת-זמורה דביר ("ספר מדהים שאין כדוגמתו"), "הפוליגמיסט הבודד" מאת בריידי יודאל באותה הוצאה ("פשוט נפלא"), "אנאבל" מאת קתלין וינטר בהוצאת מטר ("רומן מעולה על נערה שהיא אינטרסקס, שאף אחד לא קרא") ו"עיר בלהבות" של גארת ריסק הולברג בהוצאת מודן ("סאגה מרהיבה על ניו יורק ב־1976, כמעט 900 עמודים גאוניים. ונעלם כלא היה. כמה עצוב").
התרעות פיקוד העורף