בלידה הראשונה מימשתי את רצונו של בעלי שרצה בן בכור. הוא היה מאושר שהמזל שיחק לו וניכס לעצמו את הרך הנולד. הוא קרא לו "היורש" עוד בטרם הגיח לאוויר העולם. הוא גם בחר לו את שמו. בננו נקרא דורון על שם חברו של בעלי מנוער שנפל למען ארצנו והיה הכי גבר־גבר שהוא הכיר. כשאמרתי שאני לא אוהבת שנותנים לתינוקות שמות של נופלים הוא אמר שדורון זה גם מתנה ושהילד הזה הוא מתנה שאני הענקתי לו. רציתי שישמח בי ובמתנה, והסכמתי.
גם אני רציתי לקבל חלק מהמתנה הזאת שנקראת "הורות" ולכן רציתי שתיוולד לנו בת ושהיא תהיה שלי. לשמחתי ילדתי בת וקראנו לה שי. את השם הזה בחרנו ביחד ובעלי חשב שזה יפה שהמשמעות של שמות הילדים שלנו היא מתנות. היו לי תוכניות כל כך יפות עבורי ועבור בתי. אבל זה לא קרה. הבת שלי רצתה להיות המתנה של אבא שלה.
אני אמא של פרופסור שי מלאכי־אבידן, זאת שמדברים וכותבים עליה כל הזמן בחדשות ובאתרים. זה מוזר לי לומר עליה "זאת מהחדשות והאתרים" כי היא האדם הכי לא פומבי שיש ופתאום זה סימן ההיכר שלה. בקהילה המקצועית הסגורה שלנו תמיד הכירו אותה, בוודאי בשנים האחרונות, אבל בעולם שבחוץ היא לא ידועה. כלומר היא לא היתה ידועה. היא בחרה להיות נחבאת אל הכלים, אחת שפועלת מתחת לרדאר התקשורתי, ולא בגלל שהיא הפושעת הגדולה שעשו ממנה בתקשורת אלא מסיבה אחרת, פשוטה הרבה יותר.
היום הבת שלי היא אחת הנשים המפורסמות ביותר בישראל, שלא בטובתה. היא אישה ששכנים ותיקים שלה לא אומרים לה שלום בבוקר, שכל מי שהכיר אותה רבע שעה בגן, ישב לידה בבית הספר היסודי או למד איתה באוניברסיטה רואיין כעד מומחה לאופי שלה. מי שהיה איתה במקרה במטוס, חצה מולה את הכביש או עמד מאחוריה בתור לכספומט, נשאל באיזה שלב כבר אפשר היה להבחין שפרופסור שי מלאכי היא נוכלת מסוכנת? האם היא אישה נחמדה? איך בעלה? בנותיה? היא עדיין נשואה? ועוד שאלות מטומטמות ששואלים במצבים כאלה אנשים שאין להם מושג על מה הם מדברים.
יש דבר אחד שכל הנשאלים יכולים להשיב עליו במקהלה, גם אלה שממש בקושי מכירים אותה: בתי פעלה כל חייה בשקט ובצנעה ומעולם לא הפגינה כוחניות. היא כמעט דתייה בקפדנות שלה לא לעשות רעש ולא לבלוט, והסיבה שבתי נאלצה לפלס את דרכה מאחורי הקלעים ולא בקדמת הבמה היא שבמשך שנים רבות אביה, שהיה והינו הדמות המרכזית בחייה, לא ראה בה מי שראויה לכתר, וודאי שלא המועמדת הראשונה אליו. לא משנה איזה הישגים רשמה לזכותה, לכמה הערכה זכתה מעמיתיה, רמת הפרסים שקטפה, עדיין אביה ראה בה מישהי שאחיה עולה עליה ובעל ערך גבוה משלה.
בחוכמתה, הבינה תוך זמן קצר שלא להיות מוערכת כמידתך אינו בהכרח חיסרון. היא הבינה שכשהמבט לא מופנה אליה איש לא יעמוד בדרכה. שאור הזרקורים הוא גורם מפריע ומעכב ולכן מעולם לא חתרה אליו. בשקט התעשייתי הממעיט היא יכולה לעשות את שלה ולהתקדם. והיא תמיד התקדמה. עד שהיא נעצרה. על ידי המשטרה.
מי היה מאמין שאני אגיע לרגע כזה? מי היה מאמין שתהיה לי בת שיהיו לה עניינים פליליים? אני אחת שרועדת בכיסא אם שולחים לה התראה על חשבון של חברת חשמל שלא שולם במועד, מה לי ולמשטרה? מה לבת הנורמטיבית שלי ולמשטרה?
הגעתי לשעה בחיי אותה לא העליתי בדמיונותַי הפרועים. נכון שהחיים הם לא משהו שאפשר לדמיין במדויק או לתכנן לפרטי פרטים ולחשוב שדברים יקרו בדרך מסוימת, אבל אפשר לשער השערות ולהניח הנחות על בסיס הקיים. ללכת לבקר את הבת שלי באבו כביר לא היה מעולם בבסיס הקיים שלי.
מכרה רחוקה, כדרכן של דמויות מן העבר המפציעות בשעת צרה פומבית, צילצלה אלי והציעה את עזרתה בשעתי הקשה. המכרה הרחוקה היתה דפנה בסר, מי שארגנה את החרם המצלק עלי בכיתה ח'. חרם ממושך שבעטיו אבא שלי נאלץ לקחת יום חופש מעבודתו ולבקש ממנהל בית הספר שיביא אותו לסיומו כי מחנכת הכיתה לא יכלה למעמדה הרם של דפנה בכיתתנו. דפנה הורתה לשתי הסגניות שלה לוודא שהילדים ימשיכו לא לדבר ולשחק איתי. לה ולסגניות שלה היה יותר כוח בציפורן אחת שלהן מלמחנכת הכיתה והם הקשיבו לדפנה והתעלמו מהמחנכת. אם היו אומרים לי שנים אחר כך שדפנה תהיה זו שתתקשר אלי ותציע את עזרתה, הייתי פורצת בצחוק.
דפנה דיברה אלי כיודעת דבר. הטון שלה היה רך ואוהד וזה בילבל אותי. הוא היה שונה מהטון הפיקודי והחזק שלה כמלכת ח'1. היא אמרה לי שהיא מבינה איך אני מרגישה. שהיא יודעת עד כמה המציאות החדשה שלי לא מוכרת ומבלבלת ושכרגע אני לא מצליחה להבין מה קרה או לראות תמונה שלמה.
קראתי ברפרוף את הריאיון, שומרת מרחק ביטחון ממנה, שחלילה היא לא תזנק עלי מבעד לדפי העיתון. אף שמהריאיון עלה שהיא מפורסמת למחצה ושנים רבות חלפו מימי בית הספר היסודי, עבורי היא היתה ונשארה מלכת הכיתה האיומה מח'1.
התרעות פיקוד העורף