מרטון מוסיפה: "אז עוד לא ידעתי לבטא את הרגשתי במילים סדורות, אבל הרגשתי בבירור שאני מתנגדת לכוחנות שהופעלה כלפיי. לימים הבנתי שאם אני רוצה שיהיה לי קול, שאוכל לבטא ולממש את רצוני, עליי להפעיל כוח בצורות שונות, או שאיאלץ לזוז הצידה ולוותר על מקומי, על קולי ועל רצוני. על כך שילמתי ביוקר".
"אמרתי לו שאולי טעיתי בשם הכדור, ואולי לא קוראים לו דומדום, אבל התחמושת שהצבא ירה על הפלסטינים בעזה מתפרקת להרבה רסיסים בגוף והורסת איברים פנימיים ממש כמו כדורי הדומדום שמשמשים את הציידים הפושעים באפריקה, וכולנו ראינו את זה בשיפא". "לא קורצתי מהחומר שמגיש את הלחי השנייה", מודה מרטון בפשטות. "אף שיש יופי בגישה הזאת, אני אישה לוחמת, לא מגישה".
אין נביאה בעירה. הפרסים ואותות הכבוד שבהם זכתה מרטון - לוחמת ותיקה ובלתי מתפשרת למען זכויות אדם, זכויות נשים, צדק חברתי ונגד עינויים ("המטרה האמיתית של העינויים איננה כפיית דיבור אלא גרימת אילמות. אילמות מתוך פחד וכאב") ונגד הכיבוש - ובהם פרס ע"ש יונתן מאן על תרומה לבריאות העולם ולזכויות אדם, שתרם ביל גייטס ב-2002, פרס נובל אלטרנטיבי ב-2010, ופרס ע"ש ישעיהו ליבוביץ ב-2019 - כמעט שלא דווחו בכלי התקשורת בישראל.
מרטון עדיין לא באה לאלה טוב בעין, רק בשל התעקשותה לדבר "אמת ברוטאלית" ולומר דברים לא נעימים לאוזן כהווייתם (תמיד, וגם כאן, מגובה בעובדות ובמסמכים מפורטים)."תנו סוס לאדם הדובר אמת", היא מצטטת פתגם ערבי ישן, "הוא יזדקק לו כדי לברוח מפני רודפיו". והיא ממהרת להוסיף, "כמה זקוקה הייתי ועודני זקוקה לאותו סוס".
ספרה של מרטון הוא מסמך מרתק מכל בחינה שהיא, והוא כתוב מצוין, ללא רחמים (ובעיקר ללא רחמים עצמיים), ללא הנחות וללא כחל וסרק. דרכו אפשר ללמוד אולי יותר ממה שרצינו ללמוד, ומזוויות אחרות, על פרשיות נודעות יותר או פחות בתולדות המדינה (מסיפורו של מרדכי ואנונו ועד עלייתה ונפילתה של שולמית אלוני), ועל מסלולו של השמאל הציוני והשמאל הקיצוני בישראל, לשמוע תוכחות מנומקות על שלטון האפרטהייד המקומי ולגלות איך דברים מתנהלים באמת במסדרונות השררה ובעידן שבו שכתוב ההיסטוריה הפך לאומנות.
"רגש הבושה הוא ממד העומק של ספר זה", כותבת מרטון, שכל חייה מתעסקת בתחושת הבושה העמוקה שלה אל מול אומללות של הזולת, ומזכירה בין היתר מפגש מכונן שהיה לה עם מנקה רחובות מבוגר שכמעט פגעה בו כשנהגה במכוניתה החדשה. "במילים אחרות, אם לחברה הישראלית-יהודית בישראל הייתה בושה, היא לא הייתה מתנהגת מבחינה פוליטית כפי שהיא מתנהגת".
אבל לפני הכל ומעל הכל, זהו סיפור בדידותה של אינדיבידואלית גאה ובלתי מתפשרת, שמוכנה לשלם - ומשלמת - כל מחיר תמורת המאבקים החשובים לה ואי- היכולת לטייח אמיתות קשות. רשימת האויבים שלה, מבית ובחוץ, ארוכה ומפוארת; היא מעלה לדוכן הנאשמים את כל השמות, והפרטים מצמררים ומצמיתים, ועמוסי תככים, מזימות ואינטריגות שלא היו מביישים את "אני, קלאודיוס" בעוצמתם הדרמטית (וגם כשהשיטות נכלוליות וזולות, אפילו עור קרנף מסתמרר מעצמו).
התנכלו לה גם נשים וגם שותפים לדרך ולמטרה שראתה בהם חברים בזמן שהם ניכסו לעצמם (במקרה הטוב) את הישגיה, וגזלו ממנה את מפעל חייה. סגירת החשבונות של מרטון אינה נקמנית וקטנונית כשם שהיא עקרונית להבנת התמונה הרחבה. זה ממש לא מקרה מתבכיין של "אכלו לי, שתו לי", אלא של אדם המביט בחייו בפיכחון מוחלט שהרוויח ביושר ובייסורים.
"לי אין ולא היה אותו חוש פוליטי שמזהה בזמן אמת סכנה, ניסיון השתלטות, הדרה, חוסר הגינות וכוחנות. אפשר אולי לכנות זאת נאיביות, אבל אחרי גיל ארבעים אין מקום לנאיביות. מנקודה זו ואילך אין זו אלא טיפשות, או סוג של עיוורון". היא מתארת את "הצד האפל של הרפואה הציבורית" למשל, אבל נראה שהאפלה מחלחלת לכל חלק בחייה, למשל אותו "קיום חנוק של עייפות" בצעירותה כאם יחידנית לשניים, "הרגשת העופרת הכבדה בעפעפיים המסרבים להיפקח לשמע צלצול השעון המעורר".
ואז ההכרה בכך שהציבור הרחב (ואפילו הצר) לא יתעורר אם יידע מה מתרחש, ולא יחולל מהומות לנוכח העוולות שיוצגו בפניו. "כמה תמימה המחשבה הזו, כמה מנותקת מהמציאות, לא יעילה ולא מגייסת. רק קומץ קטן וחסר השפעה יתעורר בעקבות חשיפת האמת (...) לרוב רוצים רק להרוג את השליחה, ובפועל מגנים אותה, לא מאמינים לה ומתייחסים אליה כאל בוגדת אכולת שנאה עצמית", אומרת מרטון.
מעולם לא היה לה חדר משלה, מטאפורית אבל בהחלט גם פיזית, בעמותה שאותה הקימה. "בתהליך ההאחרה (OTHERING) הופכים אדם לבלתי מקובל על סמך קריטריונים שאינו עומד בהם, למשל: את לא גבר". היא מצטטת את הנסיך הקטן שאמר: "מי שמניח כי יאלפוהו, סופו שיזיל דמעות".
את מרטון - גיבורה טרגית בדרכה שלה - אי אפשר לאלף, וכמה טוב שכך. "כל מה שאני מאמינה בו", היא כותבת על הגלגול המאוחר של רופאים לזכויות אדם, "הם עושים הפוך: אני בעד לפתוח ארכיונים (...), הם בעד לסגור. אני בעד לחדש ולהעז, הם בעד להתקבע ולהתפחד. אני בעד רדיקליות, הם בעד שמרנות (...) אני רוצה ארגון שזועק ומטיח בלי חשבון, הם רוצים מחאה מושפלת ראש (...) אין פלא שאני מגורשת מהמערכה הזאת".
מגורשת אבל בתנאים שלה, וקול זעקתה בספר הזה נשמע היטב ולמרחקים. "האיום המוחשי כתוב על הקיר, אך אין לו קוראים", היא פוסקת וכפי שעשתה כל חייה, נכנסת בקיר. הלוואי שבכל זאת יימצאו הקוראים.
התרעות פיקוד העורף