רותי העובדת הסוציאלית אצל דליה מדריכתה הקלינית. רותי קצת היססה לקראת הפגישה. עברו עליה שבועות לא קלים מאז סיפרה לדליה מה קורה אצלה בבית. היא שקלה גם לדחות את הפגישה, כי חששה שתתפתה ותספר עוד מכל מה שאסור. לבסוף הבינה שגם אם תדחה, תרגיש את אותה תחושה במועד החדש, הרחוק יותר, ולכן לבסוף הגיעה ביום שקבעו.
דליה חשה מיד באי־הנוחות של רותי והציעה שתכין לשתיהן תה עם עלי מליסה ופסיפלורה. היא התעניינה במה שעבר על רותי לאחר הפגישה הקודמת שלהן. רותי סיפרה שלא היה לה נוח עם עצמה, שהיא מרגישה שהיא בוגדת במשפחה הפרטית שלה. היא ציינה שבגלל הקושי בקשר בין אברהם והילדים היא נוהגת לפצות אותם, לרוב בטיולים קצרים של יום אחד, לפעמים בבילוי בפארק מים או בספארי, וגם מפנקת אותם במתנות ומחבקת ומנשקת בלי סוף.
אבל לה עצמה, הוסיפה, אין עם מי לדבר. אפילו את הוריה לא שיתפה במה שקורה אצלם בבית. הם המשענת היחידה שלה, אבל הם אוהבים את אברהם ולכן לא רצתה לאכזב אותם. אפילו ילדיה לא סיפרו לחבריהם מה קורה אצלם בבית. "אף אחד לא יודע", אמרה.
שתיהן לגמו מן התה, ודליה אף נגסה בפירות היבשים שהניחה בצלחת הקריסטל, ולעזאזל הדיאטה, חשבה לעצמה. "רותי, אני מתקשה להבין את תחושת הבגידה העצומה שאת מבטאת. למה את משייכת את השיחה שלנו על ההתנהגות של אברהם, ועל מה שקורה אצלכם במשפחה - לבגידה? חשבתי שהדברים שסיפרת יקלו עלייך. מי כמוך יודעת כמה אנרגיות צריך להשקיע כדי לשמור סוד".
"לא הרגשתי שום הקלה אחרי שסיפרתי לך. אני משקיעה את האנרגיות שלי בחיפוי. אני מגוננת על המשפחה. מחפה על אברהם, שהילדים לא ישנאו אותו". היא הוסיפה ששני הילדים הגדולים עוד הפנימו איכשהו את חוקי הבית המיוחד שלהם, אבל שני הקטנים עדיין לא.
"הם לא מקבלים את זה שאסור לצעוק, אפילו לא לקרוא למישהו בקול רם, או לשיר, ואסור לשמוע מוזיקה, ואי־אפשר לשחק עם אבא, אפילו משחק קופסה. ובכלל, אי־אפשר לחלום על ליטוף או טפיחה על השכם. ובטח לא על חיבוק ונשיקה. כל אלה רק מאמא, וסבתא וסבא".
ובחגים, כשכל המשפחות בקיבוץ יושבות סביב שולחנות ארוכים וערוכים בכל טוב בחדר האוכל, רק המשפחה שלהם יושבת בלי אבא. ובכל המסיבות של הילדים בגן או בכיתה, באופן קבוע רק היא מגיעה, כמו אם יחידנית. וכשההורים האחרים שואלים איפה אברהם, היא נוהגת להמציא תירוצים חדשים כדי לא לחזור על עצמה; פעם אמרה שהוא בעבודה, פעם אחרת - שהוא אחרי עקירת שיניים, או שיש לו מיגרנה, או שהוא נתקע עם הרכב.
אבל זה לא ממש עזר. כבר יותר מפעם אחת שמעה אמהות בגן שריכלו עליה, "עוד פעם זאת עם השקרים שלה", אמרו. היא לא הגיבה, הבטן שלה הגיבה - ההתכווצויות המוכרות שליוו אותה מילדות.
דליה אכלה את עצמה. איך היא - המדריכה המקצועית הבכירה, בעלת הניסיון הרב, שאנשי טיפול רבים מודרכים על ידה - פספסה את נושא הבית. איך עד היום, במשך השנים שהיא מלווה את רותי, לא העלתה על דעתה שמאחורי דמותה של "הכוהנת הגדולה" של האימוצים, הקרייריסטית והמצליחנית, קיים הר גבוה כל כך של סודות ועניינים לא פתורים שרותי מחזיקה בהם. מחזיקה ולא משחררת.
דליה הידקה את סיכות צמתה השחורה סביב הראש, וביקשה לדעת אם יש דבר שניתן לעשות כדי להקל את המצב בבית. "אין מה לעשות, זה המצב", השיבה רותי בהחלטיות ובלי להרחיב.
לאחר שתיקה קצרה, הוסיפה שהחלק היחיד שאברהם היה עושה קשור להישרדות של הילדים. למשל, אם הם מאחרים מעט, הוא דורש ממנה לבדוק מדוע עוד לא הגיעו. לאחר מכן מבקש שתבדוק אם יש להם שיעורים. "הוא רוצה לדעת שהכול בסדר, אבל לא עושה בעצמו שום דבר כדי שיהיה בסדר". דליה ציינה שהיא מכירה עוד אבות שלא מעורבים כלל בטיפול בילדים. האמירה הזו עודדה את רותי לשחרר דוגמה נוספת שתבטא את המצב.
"אברהם תמיד רצה להצטרף לילדים בטיולים השנתיים של הכיתה, מאחר שלא סמך על אף אחד. הוא היה יוצא איתם מדאגה. עד הטיול הראשון, כל אחד מהילדים שמח וחש גאווה כששמע שאבא מצטרף לכיתתו לטיול השנתי, בתפקיד החובש. אבל בטיול עצמו, כשהיו מרעישים, היה צועק על כל הילדים בכיתה וגורם להם מבוכה.
"לקראת הטיול השנתי השני, של כל אחד מהם בנפרד, כששוב הביע את רצונו להצטרף, נאלץ לשמוע את אותן המילים מכל ארבעת ילדיו ובאותה מידת אסרטיביות, 'אם אתה יוצא אני לא'..." אברהם נהג להגיב בשתיקה כואבת. דליה, שהאזינה בדריכות גם למילים וגם לבין־המילים, שאלה בהיסוס, "ומה עם הזוגיות שלכם? את מתקשרת איתו?"
רותי שתקה ארוכות, ואז אמרה שהיא מתקשרת בעיקר על דברים קונקרטיים, כמו מתי אתה חוזר מהעבודה, וצריך לקחת כביסה למכבסה, וגם אמרה שאין להם הרבה זמן יחד: הוא יוצא מוקדם להנהלת החשבונות וחוזר מאוחר בערב. לדעתה, ככה הוא משיג לגיטימיות להתחמק ממשימות הבית והילדים.
"זה די מרגיז", ציינה דליה. "כן ולא. כשהוא לא בבית, הילדים מרשים לעצמם לחגוג ולהרעיש. אז יש לנו גם כיף של בית נורמלי לכמה שעות".
לשאלתה של דליה לגבי הערבים שבהם היא מנחה את קבוצות ההורים וחוזרת מאוחר, סיפרה רותי שבמקרים הללו הוריה המופלאים מטפלים בילדים, ולעתים קרובות גם לוקחים את כל הרביעייה לביתם לערבים שלמים.
"לפעמים הילדים אפילו ישנים אצלם, ובבוקר הולכים ישר למסגרות החינוכיות. ההורים שלי הם מתנה אמיתית". עם זאת הוסיפה מיד כי לפעמים אברהם נשאר איתם ומכין להם ארוחת ערב.
"שירי הבכורה שלי דווקא מעדיפה את ארוחות הערב שאברהם מכין, כי הוא מקפיד להכין לה סלט אישי, בלי עגבניות ופלפלים ושהקרש יהיה שטוף משאר הירקות, וגם הסכין. שלא יהיה שום רמז לעגבניות ופלפלים, שהיא שונאת. עלי שירי לא סמכה אף פעם שאשטוף גם את הסכין וגם את הקרש מהעגבניות והפלפלים".
"לשירי יש קשר מיוחד עם אברהם?". "שירי מאוד חכמה", ציינה רותי, "היא שומרת על עצמה, היא כל הזמן מתחת הרדאר. בבית היא ילדה טובה, לא מפריעה ולא מרגיזה, כי הבינה שכך הכי בטוח. ובבית הספר היא תלמידה לא גרועה ולא מצטיינת, באמצע, דבר שמסייע לה מול אברהם, שלא יעיר לה ולא יכעס עליה".
אחרי רגע הוסיפה, "אל תשכחי שבקיבוץ הילדים נמצאים רק ארבע שעות בבית ההורים, ובלילה חוזרים לישון בגן או בבית הספר". שוב השתררה שתיקה. לדליה היתה שאלה על קצה הלשון, והיא התמהמהה איתה מעט עד שלבסוף ירתה, "חשבת פעם להיפרד מאברהם?"
כן, היא חשבה על כך, סיפרה, ויותר מפעם אחת. רק עם הוריה חלקה זאת. הם חשבו שזה לא נכון; שעליה להיזכר גם בזמנים הטובים שהיו להם ושאסור לה לעזוב אותו. הם הבטיחו לעזור לה והדגישו בפניה שאם ייפרדו הוא יישאר בלי משפחה בכלל, כי הילדים ילכו איתה ולא ישמרו על קשר איתו. כל הקשר שלהם איתו, גם המעט שקיים, ייעלם.
"אבא שלי מאוד אוהב את אברהם, הוא לא יכול לשאת את המחשבה שייעשה איזשהו מהלך שיעודד את הניתוק שלו ממשפחתו".
"רותי, נראה לי שאני שוב לא מבינה. הרי הורייך רוצים בטובתך. זה ברור ובולט, ואת גם מדברת על העזרה והתמיכה שלהם. אז למה הם לא תומכים ברצון שלך לחיי זוגיות טובים? למה אבא שלך כל כך מגונן על אברהם?"
רותי שתקה, לגמה מהתה. "רותי, יש עוד סודות?", שאלה דליה, ומיד הוסיפה כי ידוע שמותר לכל אחד לשמור סודות. הסוגיה המכרעת שביקשה לבדוק היא מהו המחיר שרותי משלמת על שמירת הסוד. האם הוא לא פוגע בה, בילדיה, בזוגיות שלה ואולי גם בבריאות שלה.
רותי לא הסכימה בשום פנים ואופן להתפתות ולדבר, שמרה בכוח שלא תבגוד במשפחתה כפי שחוותה בפגישה הקודמת. השתיקה מילאה את חלל החדר. דליה חשבה להקל מעט וביקשה מרותי לספר על הזיכרונות הטובים מהקשר עם אברהם.
רותי נעתרה ברצון ופתחה, "פעם, בטיול למצדה, ישנו בשטח, ואברהם לא הניח את שק השינה שלי לפני שסיים לשטח את הקרקע, שלא תישאר אבן אחת קטנה שאולי תפריע לי בשנתי".
דליה חייכה והתפעלה מהמחווה, מה שגרם לרותי להחזיר חיוך ולהמשיך, "פעם אחרת, לפני שאפשר היה להכין בבית פופקורן מגרעיני תירס, אברהם היה נוסע לעיר ומחפש את דוכני הרחוב שבהם מכרו פופקורן וקונה לי מלא שקיות".
"נשמע שאברהם מאוד מסור ואוהב אותך". "זה היה פעם, ואל תשכחי שאני ואברהם יחד כבר מגיל שש־עשרה".
הזמן נגמר. רותי חשה הקלה וקמה. הן דיברו על מועד הפגישה הבאה, אך לא קבעו. רותי יצאה החוצה. דליה יצאה למרפסת. רעש הציפורים והרכב שחלף לא הפריעו לה בתרגילי הנשימה שהחלה לעשות. לפתע נפלה המאפרה ונשברה. היא איבדה את הריכוז.
התרעות פיקוד העורף