לפני הכל צריך לבצע תיאום ציפיות. מרילין מונרו, שנפשה וגופה נקשרו לזמן מה לפי השמועות באלה של יגאל מוסינזון, ממציאם רב־המעללים של "חסמב"ה" ו"קזבלן"? לא תמצאו אותה פה.
וזה לא נורא, אבל גם לא מושלם. כישרון הכתיבה ויכולת הסיפור - בסגנון מעשיות בעל פה סביב המדורה, באופן שמהדהד את ספרי הנוער של עומר - לא פסחו על ורד מוסנזון, וזה משמח.
יגאל עצמו מופיע כאן בקצרה כילד קטן ודי מעצבן, שנולד ערב מלחמת העולם הראשונה לאם שלא רצתה בו מעולם, ובין היתר נקשר רגשית לסוס עץ שקיבל במתנה ואיבד בהפלגה כשהאונייה עלתה באש. אין רגע דל.
חתיכת טיפוס היה הזליג/אשר הזה. חוסר המזל רדף אותו במשך כל חייו הקצרים, שלהם שם קץ בקפיצה מגובה רב (כשמאחוריו ניסיון התאבדות כושל באותה שיטה), לפני שמלאו לו 50. במכתב מפורט שהשאיר האשים בבחירתו להיפרד מן העולם את בניו המנוכרים, ורק שכח לציין שהוא עצמו התנכר להם בילדותם וכשל בתפקידו ההורי. יגאל אפילו לא טרח להגיע להלוויה.
גם את זליג/אשר אפשר היה לכנות גיבור טרגי, אלמלא היה מה שנקרא ביידיש עתיקה שמנדריק, וגם לוזר פזיז וקצת חדל אישים, שכוונותיו הטובות מובילות אותו ואת סביבתו ישירות לגיהינום.
המשורר הכושל, שהיה בינתיים לרפתן, ניסה את מזלו הרומנטי בשנית, עם דבורה נוספת, אבל הזיווג הזה הביא לו, ולשני בניו היתומים מאם, רק עוגמת נפש. דבורה השנייה, שהייתה בת 22 בלבד כשנישאה לאשר/זליג המבוגר ממנה ביותר מעשור, התגלתה כאישה עצלה, נצלנית, בוגדנית, ריקנית, מפונקת, מתנשאת ואגואיסטית, ובקיצור: מכשפה'לה רעה. שאיפתה הבלתי נלאית לסכסך בין שני היתומים שקיבלה בנדוניה ובין אביהם, היא ספק תחביב ספק אובססיה, ומתברר שהאובססיה עברה גם למתעדיה ומשמיציה.
נדמה שוורד מוסנזון השקיעה במיוחד בפיתוח דמותה של "דבורה השנייה" והשנואה. לעומתה, שאר הדמויות נותרות ברובן חד־ממדיות, למרבה הצער. דבורה הראשונה היא מעין קדושה, על גבול הקדושה המעונה (נכדתה אינה מתעכבת על מגרעותיה האנושיות הניכרות, שבראשן עקשנות הנושקת לעיוורון), וכך היא תיזכר.
משה הקטן, שילדותו נהרסת כשהוא נדרש לפרוש מהלימודים ולסייע בפרנסת המשפחה, הוא בעיקר קורבן של הזנחה הורית, נושא את מכאוביו בהשלמה ובגבורה, ומעורר חמלה בהתאם. ורד, שנולדה לו מאשתו השלישית, איבדה אותו בצעירותה אבל אינה מספרת איזה אדם הוא היה באמת ומה ייחד אותו בנוף המשפחתי והכללי.
דבורה הזו מתעבת את בעלה, מתעמרת בו, מקטינה אותו ומתעלמת מבנה, שבו היא רואה תאונה מיותרת. היא מטלטלת אותו לווינה כאביזר מכביד, כשהיא נוסעת לטיפולים אצל זיגמונד פרויד בכבודו ובעצמו (אמת או אגדה?) כדי להתמודד לכאורה עם הדיכאון אחרי לידה שבו לקתה.
אשר/זליג מממן את המסע המתארך לאין קץ, שממנו היא שבה עם אביזר נלווה נוסף - מאהב אוסטרי ומורה לכינור בשם הנס, כי אין גבול לחוצפה. או לדרישות הטלנובלה שנרקחת לנגד עינינו המשתאות. היא תבוא על עונשה, אל דאגה, אבל גם תזכה לגאולה קטנה ונוגעת ללב דווקא בזכות אחת הנפשות שאת חייה הקפידה למרר.
הגירושים מדבורה השנייה עולים לאשר/זליג ביוקר, והמזל מסרב להאיר לו פנים גם בנישואיו השלישיים. מוסנזון מעצבת בחיבה מהולה בקריצה את דמותו השלומיאלית והאומללה של הסב שלא הכירה. היא כותבת את ההיסטוריה המשפחתית שלה כמי שהייתה שם בזמן אמת, צותתה לשיחות והציצה לחדרי החדרים של כולם.
כך עשו לפניה, בין היתר, נטליה גינצבורג בביוגרפיה שלה על צ'כוב, והמדריך בבית איבסן באוסלו, שעד היום מספר בהתרגשות למבקרים בבית שהוסב למוזיאון על חילופי דברים אינטימיים בין המחזאי הנורווגי ואשתו, כאילו ישב על ברכיהם. התרגשותו נשמרת, ולפעמים אפילו עולה על גדותיה, גם כשהוא מתאר מהלכים דרמטיים כגון "פעם הווילון היה פתוח ופעם הווילון היה סגור!" או "ערב אחד הם אכלו דג, ובערב אחר הם אכלו סטייק!".
מוסנזון מציירת אומנם את האפוס המשפחתי במשיכות מכחול רחבות ואף גסות, אבל ההתלהבות שלה מידבקת למדי, ובינינו, קשה וגם מיותר להתנגד למנה נדיבה כזו של רכילות היסטורית. אבות אבותיה עשו שטויות ככל בני האדם, על אחת כמה וכמה כשהיו צעירים ותמימים, ומהשטויות האלה נולדה סאגה בלתי מבוטלת. גם אם הפוטנציאל הסיפורי לא התממש במלואו, אחרי הפריקוול מתעורר החשק לסיקוול. ושם אולי אפילו נזכה להופעת אורח של מרילין מונרו. מותר לחלום.
התרעות פיקוד העורף